איך גורמים לילדנו להרגיש רגש כבוד ואהבה לתורה?
אני למדתי בחיידר גור. היה לי מלמד נפלא – הרה"ח רבי משה לודמיר שליט"א (מחבר סדרת הספרים: 'יגדיל תורה' על פרשיות התורה), אה! איזה מלמד היה זה! זכור הוא לטובה במקום חם שבליבי.
אני זוכר, בכל יום, בשעה שתים עשרה בדיוק, התחלנו ללמוד חומש ורש"י, לאחר לימוד הגמרא וההפסקה. לקראת הלימוד, הרב'ה היה לובש את חליפת הרחוב המשובחת (להבדיל מהחלוק – שְׁלָאפְרָאק), וחוגר את עצמו בגארטל (אבנט) ומתחיל לקרוא את פסוקי החומש של "התורה הקדושה" באימה וביראה, ברתת ובזיעה.
נוהג זה חדר לכיתה לא בדרך עקיפה, הרבי הסביר על זה, ובעקבותיו, ילדי הבר מצוה, שלהם היה כבר את הלבוש הנ"ל, חיקו את מלמדם והכול הכינו את עצמם לקראת לימוד החומש. אם אני זוכר את זה עד היום [זה היה לפני כשלושים שנה] משמע שזה חרט בי חריטה כלשהי.
החומש, תורת אלוקינו, הנהגית בפה הילדים, אמורה לרומם את נפשם הרכה לשיאים גבוהים ברוממות רוחנית, בעין דומעת מתחננים אנו לפני בורא כל הנשמות: ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה… שימו לב: קודם "יודעי שמך" ואחר כך "לומדי תורתך לשמה".
בעצם, זה לא קודם, אלא שזה התנאי! אי אפשר לזכות להשגת התורה הקדושה באמת, כי אם על ידי דבקות בשמו של הקדוש ברוך הוא. הזוכה להבין בעומק לבבו, כי המילים אשר הוא מוציא מפיו הם קיום כל הבריאה כולה, איסתכל באורייתא וברא עלמין, זוכה לנגוע באפס קצה של אדרת התורה.
ילדים, נשמות טהורות, שזה עתה באו מהיכלות עילאיים, מסוגלים יותר מכולנו להאזין לקול הקריאה "תהיה צדיק ואל תהיה רשע" (ליקו"מ ח"א סי' רו), עלינו להעביר את המסר האדיר הזה לתורת אלוקינו, עלינו להיות נכנעים בהדרת כבוד אין קץ.
הכבוד הזה גורם לאהבה.
מי שרוצה שילדיו יזכו לאהבת התורה, שתגרור התמדה ושקידה בחדריה, עליו לרומם את קרן התורה בביתו, כך יזכה לראות פירות מעמלו. אותו מגיד-שיעור שציינתי לעיל, החדיר בתלמידיו, כי לימוד חומש הוא כתפילה ממש, עם חליפה, כובע ואבנט… המשמעות של זה, שהילדים קלטו, כי כשם שבתפילה יהודי עומד לפני בוראו כך בלימוד החומש.
וברור, שלא רק חומש… חכמינו גילו לנו, כי כאשר האדם יושב ושונה, הקדוש ברוך הוא יושב ושונה כנגדו, הידיעה הזאת, מובילה את הלומד אל דבקות הבורא יתברך, שזו מטרתה של התורה.
שמעתי פעם סיפור מצער, באחד התתי"ם, נכנס מלמד, ומבחין בנער שיושב עם רגלים למעלה, המונחות על… ערימת חומשים! כשהעליון משמש לו כתנוחה נוחה. האיש החויר… ידע, כי מילים, חריפות ככל שתהיינה, לא תועלנה, במקום שלא הועילה הידיעה המובנת מאליה, כי על חומש לא שמים רגלים.
מה עשה? כינס את כל הצוות, וכל ילדי החיידר, ומבלי להעליב את נשוא הסיפור, הכריז הרבי ההוא: כיון שאם ילד יהודי, בחיידר שלי, יכול להניח את רגליו בביזיון על תורת ה', הרי שנכשלתי בחינוכי, אי לכך, גוזרני על עצמי יום תענית, וחבריי המורים מצטרפים עמי – – – אמר, ולא יסף.
הילדים ההמומים הבחינו באמת שבדברים, הם חגו סביב מלמדיהם וראום שרויים בצום, דומה, כי הזיכרון הזה גבר על כל המילים שהיו אמורות להיאמר בכבודה של תורה…
הדבר הזה נכון לכל סוג של ביזוי התורה. בימינו, כאשר השטן הוציא את כל כלי המשחית שלו החוצה, כבר אינו נזקק לעצתו הקדמונית שמאז, אם בימים הקודמים פיתה את העם בעץ הדעת, בהשכלה, כביכול, בהתפתחות, נאורות, וכל שום וחניכה דאית להון, הרי שהיום אינו מתאמץ כל כך. היום הוא עוסק בביזוי, בהחדרת זילות לקדושת התורה, למילותיה, לרעיונותיה, לרוח הנושבת מכל פסוק ופסוק.
עד עכשיו רוטט לבי לזכרון אותם רגעים שעמדתי בילדותי מול כ"ק האדמו"ר מצאנז קלויזענבורג זצוק"ל בשיעורי חומש רש"י שלו, ושומע אני כמתוך זכרון את המילים המגחילות בפתיחתו ובאמצעו: "זאגט די הייליגע תורה הקדושה"… באיזה רטט ורתת נאמרו המילים, אשרי עין ראתה, ואשרי אוזן שומעת.
כך מדברים 'תורה'.
ילד שחווה בביתו חוויות דומות של קדושת התורה וכבודה, כבוד נושאי דגלה וכבוד דבקיה לא יסור מן התורה לעולמים. רבים אומרים, כי אסון דורנו, הוא הזלזול בתלמידי חכמים, אך בעומק, הזלזול הזה בא על רקע של זלזול בקדושת התורה בעצמה.
כאשר תלמדו עם ילדכם בחומש'ל החזיקו אותו בעינים קורנות, דברו עם הנער ליד הכריכה הסגורה, נשקוה בעוז ובחרדת קודש, עיני הילד מבחינות בכם, כך יעשה הוא, וכך ינחיל לבניו עד סוף כל הדורות. הלואי.