להוציא את הויכוחים מהחיים לגמרי…
אין דבר יותר מיותר ואוילי כמו לנהל 'ויכוח', לפחות ברמה המוכרת לנו משיחות בני אדם. כי מהו ויכוח, לפי שורש המילה בלשון הקודש? להוכיח? נו, באמת… ככה מוכיחים? זה אומר כן, אתה אומר לא, הוא שב ואומר כן ואתה שב ואומר לא – הוכחת לו?
ונניח שאתם גם מעמיקים ומביאים ראיה לדבריכם, האם ראיתם פעם איך אנשים מנהלים ויכוח כשלכל אחד יש ראיות לדבריו – "כל אחד מדבר לעצמו". ויכוח כעקרון היה יכול להיות טוב, אילו היו יודעות הבריות כיצד להתווכח.
בויכוח המסורתי שמתגלע בין שני בני אדם בעלי דעות סותרות, מתרחש תהליך מקסים של התבזות הדדית, כל אחד דבר בעמדתו, וגם גורם לזולת לחזור שוב ושוב על דעתו המנוגדת לדעתו שוב ושוב וביתר נחרצות.
אנשים חכמים מנהלים 'דיון' ולא יורדים לפסי 'ויכוח'. משום שויכוח, במובן המסורתי שלו, אין לו טעם ולא ריח, הוא רק מותיר את שני הצדדים בעמדה של עגמת נפש צורבת, הוסיפו לכך את בעלי האישיות הרדודה אשר מפריחים תוך כדי ויכוח: אתה ממש תמים, או יותר גרוע: אין לך טיפת שכל להבין, וכיוצא באלו פניני לשון מקסימים.
מהו ההבדל בין דיון לויכוח? לא רק בעצם המטרה – בירור האמת! אלא כשמו כן הוא – "אנו דנים על הדברים", אתה אומר משהו, אני מקשיב לך (את זה למשל, אין בויכוח) אני מנסה להתחבר להבנתך את המציאות/ההשקפה/הרעיון וכו', מברר עם עצמי ואתך האם אני מבין נכון, דן בדברים בשיחה נעימה ביחד אתך, מחדד את הזוית שהועלתה כאן (למרות שאני בהחלט לא מסכים עמה).
כאשר מיציתי לדון בכבוד על הדעה המנוגדת – אני מזמין את בר שיחי לדון עמי על דעתי שלי, באותה צורה ובאותה נימה מכבדת ומכילה – דנו בדברים? נתקדם לעבר המסקנה, שנהיה שותפים בה או לא, אך יצאנו ברורים יותר. זהו תנאי עיקרי וקריטי בתהליך דיון.
גם אם אני רוצה להעביר את זולתי מדעתו לדעתי, עלי לנסות לגרום לו שכמה שפחות יחזור על הדברים המוטעים (לדעתי) שהוא אומר, אני אדון בם בכבוד, אך אשאיר לו סולם קטן לרדת מהעץ, לא אני אומר שהוא טועה… אני אתן לו לומר זאת.
יריעה נרחבת היא תורת הויכוח הנכון, אך כיהודים מאמינים, יודעים אנו כי השורש להצלחה בינאישית בכל התחומים ובפרט בתחום התקשורת עם בני אדם, היא מערכת המידות הטובות וכבוד האדם באשר הוא, בדיוק כאשר הורו לנו חכמי המוסר הקדמונים והאחרונים. הנימוסיים המוחצנים, שמנהלים שיחה נעימה ושבע תועבות שנאה בלבם, לא יצליחו להקרין את כבוד האדם הזה, גם בנהלם דיון – שפת גופם וגוילי פניהם ישדרו ויכוח.
המון פעמים קורה, והויכוח שמתנהל הוא בשתי שפות שונות, וכאשר משדרגים את הויכוח לרמת דיון, מחלקים מסקנות ביניים, נוסעים עם הקונסנזוס ההדדי להתקדמות בשיחת הדיון, מגלים, כי בעצם, רב המשותף בדעות מהמפריד, וההבדלים הם באמת זניחים.
גם כשהויכוח-דיון נסוב אודות דברים מהותיים העומדים ברום רומו של עולם, שאין לי כל אפשרות לכבד את הדעה הסוררת, עדיין יש מקום להבין את נקודת המוצא של הטועה, למה הוא חושב כך, ובאמת, לפי הנחת היסוד שלו הוא מדבר נכון, ההבדל הוא באינפורמציה. דוקא לכן, אסור "להתווכח" עם כופר וכו', משום שגם שם שתי תפיסות עולם מתווכחות, ולא אתה והוא… ואין זה מכבוד שמים להשוות את תפיסת העולם האחרת, ולגרום לזולת לחזור עליה שוב ושוב. אבל ניתן לנהל דיון.
דיון במקרה הזה, יכול להיות בנקודת המוצא, באינפורמציה החסרה, שם המקום העיקרי, אחרת, מה אתם כבר מתווכחים, אם אינכם מודעים לשלב הכי עקרי שעליו בנויה הדעה? עם זאת, לכל אדם, ובמיוחד מי שלא למד, ואין הרוע מדריך אותו לעבר הטעות – זכאי לכבוד אנושי בשעת שיחה עמו.
אתה יכול לבחור שלא לשוחח על נקודות עימות! שזה מומלץ לכמה מהאנשים… אך אם בחרת לדבר, ולא משנה על מה… דבר בכבוד! דווקא הכבוד יחבר ביניכם. אם יש סיכוי שהזולת יקשיב לחכמתך הוא רק אם אתה מתנהל בהגינות ובכבוד.
אני בחרתי בשיחה בין המאמין לבין הלא-יודע, רק כדוגמה, אך בודאי הכלל הזה נכון לכל סוג של שיחה בין הבריות. הכלל הבסיסי הוא, שלכל אדם יש חופש מחשבה 'מצד טבעו', וגם אם הוא 'צריך' לנסות לדעת את האמת (שלך…) לפחות כאדם בוגר וחושב, תן לו את ההזדמנות לעשות זאת בדרך דיון, כי בויכוח לפחות זה המשפיל והמתנכר, לא תצליח כלום.
הורים וילדים, בני זוג צעירים ומבוגרים, מורים ותלמידים, בוסים ועובדים, מנהלים ופקידים וכו' וכו', זכרו את הכלל הבסיסי הזה בחייכם האישיים, החברתיים והכלכליים – תרצו להשוות ולהחליף דעות? רק בדרך של דיון בלבד.