להכיר את קדושת הזמנים המותאמת לנפש
יהודי מצווה להשתעבד לגמרי אל הקדוש־ברוך־הוא וצו תורתו הקדושה. אין זה מהלך נגד הטבע האנושי, ההיפך הוא הנכון, הקדוש־ברוך־הוא יצר את גופי ישראל, דדאיגי במצוות, בדיוק מוחלט לפי בקשת התורה הקדושה.
כל מצוה והנהגה הקשורה לקיום רצון השם, יש לה שורש בנפש היהודית, אומנם בצביון המיוחד לכל אחד ואחד מאתנו, אך לא ניתן לומר שיש אחד שנמצא בחוץ ממש, לא חלי ולא מרגיש, יש בעיה? צריך למצוא את הפתרון, לנתב את שורש הנפש לדפוס התנהגות מתאים, אך הנחת היסוד היא, התורה שייכת לכולם!
לפי המודל של עולם שנה נפש, הרי שכמו שזה בעולם ובנפש, כך הוא גם בשנה, בבוא זמן מן הזמנים, על היהודי להתאים את עצמו לאוירת הזמן, ללא חוכמות והתחכמויות, ימי שמחה אמורים לעורר בנפש ישראל קדושים התעוררות שמחה, ימי יראה ודין את שלהם וכן על זה הדרך.
בעיוות המושגים אנו נפגשים בתדהמה בהפיכת הקערה על פיה באופן מגוחך למדי, יכולים אנו לשמוע חבורת עבדקנים מדברת בערגה על הפורים 'אצלנו', שהיו שם ממש בכיות כמו ביום כיפור… (והלוא אנו יודעים כי בפורים רצון השם הוא שנרקוד ונשמח עד דלא ידע וכו' ולא לבכות… ), וכן ביטול וזלזול באבלות דתשעה באב עם כל מיני קונצים, או קרירות מופגנת להתעוררות ישראל בזמנים שונים בתואנה מתחכמת ומתחצפת.
הבלבול הזה שורר בעומק העדר הבנת מציאות האדם האמיתית, הוא שוהה בשמחת תורה, לדוגמה, במחיצת אנשים רוקדים ושמחים ופניו לובשות מעטה חסוד של סילודין, דומה ליראת הרוממות שראה פעם על פני איזה צדיק… כסבור הוא, כי רק כך, ולא אחרת צריך לנהוג בשמחת תורה…
המביט על פניו בהאי שעתא, מנסה כמעט לברר האם השם 'שמחת' תורה מתאים לפוזה הזאת, האיש שאינו מתאים את עצמו לרצון אבינו שבשמים, אינו שרוי בדבקות כלל, אין תחת הפנים החמוצות שום פנימיות, כי הפנימיות עכשיו היא לרקוד עם תורתנו הקדושה.
הוא כועס בלבו על פשוטי העם, שאינם משיגים דרגתו בשמיני עצרת הקדוש והנורא, וחושבים שעיקר השמחה היא הוללות וקפיצות, וכשננסה לדעת את מחשבותיו בעידן רעותא זה, ניבהל ממה שמתחולל שם בפנים, המחשבות שלו כתובות בשורות דלעיל, ותו לא מידי פחד!
הקדושה האמיתית קשורה באמת מאד פנימית, אין לזיופים והבעות חיצוניות שום כלום עם עבודת השם. היא פנימית ואמיתית, ללא כל גינוני חיצוניות מבהילים מלאי פניות.
וכשם שבפנימיות רק האמת היא שלטת בלעדית, כך גם בהרגשות! לא ניתן להעתיק הרגשה של אלול מקריאת סיפור מדורות קדמונים או להנחית שיחת־משגיח מוסרית על תלמידים רכים, משום שכך נהגו רבותינו, להגות את המילה 'אלול' ברגש רב עוצמה.
העובדה המצערת שבני דורנו, בחלקם, מתרחקים ריחוק לא רצוי, מההארות החגים נעוצה בכך שהמסר שהועבר להם באוירת אותם ימי קודש, היה שגוי ולא אמיתי, כל סיפור של צדיק או גאון קדומים יש להם בסיס, ולפני שאנו מספרים אותו, עלינו לבחון את הבסיס, הרקע והמציאות, ואז להשוות אותם לבסיס רקע ומציאות דורנו, ולא, חורבן אתה ממיט על תלמידך.
יודעי בינה לעיתים זה שם הסיפור, להתבונן בקדושת העיתים והזמנים, ולדעת היטב, כי לכל דור יש את השפה המיוחדת שלו, שלב בני הדור מבינים, ובה רצוי ומומלץ לשוחח ולא בלשון קדומים, שאף הדובר אינו מחובר אליה.
גם אם בצעירותו, המשפיע חווה חויה מיוחדת במינה אצל רבו או מאיר דרכו, אל לו להעתיק את הדפוס החיצוני לד' אמותיו, אלא להתמקד בפנימיות הכוונה, אם רבו הגדול החמיץ פנים בזמני שמחה עליו ללמוד את הסיבה, להתחבר לשורש הדבקות שגרמה לזה, ולא לתואר הפנים, הבגדים והמנהגים החיצוניים השונים.
לנפש יש שפה, וכשמדברים אתה בשפה שלה היא מבינה, והיא מתחברת אל האור הגדול שמבקש כלים לשרות בהם. כל יום קדוש ליהדות, נושא בחבו מסר חיוני לנפש רוח ונשמה, ואף מזין אותה במזון הרוחני הקיומי שלה, אך כאשר אין יודעים בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל הנר כבה, וחבל.
כאשר ממשמשים ובאים עלינו חדשים של טבילה בנהרות דינור של יראה ואהבה, עלינו לחדל מאסוציאציות שונות שהן גורמות לנו להרגיש מה שאנו מרגישים לטוב ולמוטב. לפני ימי אלול הקדושים, כדאי להתחדש ולחדש גם את ההרגשות, להתחבר אל הרצון האלקי השורה בימים האלו, ולהתאים את עצמו, בכל דרך שהיא אל האור הגדול הזה.
הלמוד בספרים הקדושים, העיון בתפלות המיחדות, זמני חשבון והתבוננות, כל אלו מסגלים מאד להועיל לברא יהדות אמתית במדבר לבנו השומם, לא עוד חקויים זולים ועלובים, כי אם התחברות נפשית לאור האורות.