כאשר החומש נופל על הריצפה…
כ"ג תמוז תש"פ
למה כאשר חומש נופל על הריצפה – מרימים אותו ומנשקים, לא כן כאשר הוא מונח אחר כבוד במקום שכינתו בהיכל הספרים במדף מכובד, אין לנו את הלב הרגיש ללכת אליו ולנשקו, וגם אין צריך מסתמא על פי הלכה. אין אני מדבר כעת בפשטות, כי בודאי גם אני יודע, שבחיצוניות הטעם הוא, כיון שנתבזה הספר – אנו מחזירים לו את הכבוד האבוד, אנו נותנים ביטוי לכבוד וההערכה שיש לנו כלפיו. אבל לדעתי, זהו שיעור עמוק ביותר, אודות ענין הנשיקין והדבקות פנים אל פנים, פה אל פה, בדבקות הכי נפלאה להשם יתברך, שהוא פנימיות החומש, כאשר יש עת של נפרדות, שהחומש נופל על הריצפה, היינו שהחומר מושך את האדם, מבקש לקבוע בו מקובעות של חומריות וגשמיות – ארציות, במובן החיצוני זה נראה בחינה של "ותשלך אמת ארצה", אבל בפנימיות מתעוררים כאן געגועי נפש לסוד הנשיקין, שאדם יתכופף בפשיטות לארציות שלו, ויצמיד פה מנשק ואוהב לאור החומש, וידבק את עצמו בדבקות וזווג הכי נפלא, בינו לבין חכמתו ודעתו יתברך, שמציאותו יתברך לא תהיה אצלו ככפיה ואי ברירה, אלא כהתמזגות והתאחדות פנימית, שמהווה אותו בתוך האלוקות ממש, והוא מתענג מאד, גם בעת התעלמות והתחלשות, אזי הזמן לאפס הכל מחדש, להתעסק עם נשיקין ולא עם הנפילה, לאהוב מחדש, להתאהב מחדש, לרצות בכל תכלית הרצון הפנימי, לקבל שייכות עם החומש, להבין שאף אם הוא בארציות שלו, מחמת שלא השגיח היטב עליו, אבל בתכלית באמת, גם כל הארציות שבעולם לא יכולה להחשיך את אור החומש.