מי התלבש בדוב?
ערב שבת פרשת חוקת, ד' תמוז תש"פ
הנוכחות האמיתית של השם, צריכה להיות לנו ברורה ובהירה, זה באמת התפקיד שלנו בעולם, ההסתרה יש לה את התפקיד שלה, אבל לנו יש את התפקיד וגם הכח, להקשיב להמית הטבע ששואגת ממש – "אני של השם"… הידע הפנימי שלנו, שכל מה שקורה בעולם, הכל מסביב, הוא מהלכיו של האלוקים הטוב, אין דבר שנעשה מעצמו, אין באמת שליחים, הוא פשוט מתלבש בתוכם, כל האלוקות היא אחדות פשוטה, אין עוד מלבדו ממש. זה הוא בעצמו שעושה את הכל, בכל נקודה של בריאה וטבע, בכל נשיפת חיות של היקום – גנוזה האלוקות של מי שאמר והיה העולם.
ידיד נפשי ר' שלמה ברנשטיין נ"י, סיפר לי אתמול סיפור משל בשם ר' יענקלה גלינסקי ז"ל, פעם היה בית בטבע, האבא הזהיר את הילד, אתה רואה את החלון, תמיד כשתראה את החשיכה יורדת בחלון, תבין שאסור לך לצאת החוצה, יש סכנה בחוץ, יש דובים שיכולים לטרוף אותך… והילד, כמו ילד, פעם, פעמיים, שלוש, אזהרה רודפת אזהרה, הפיתוי לשחק בחוץ היה יותר גדול מהאזהרות.
הגה האב תכנית מיוחדת, הוא קנה סרבל שעשוי לפי מדתו, והיווה תחפושת מצויינת של דוב, וכאשר בנו שיחק בחוץ, התנפל עליו האב בדמות דוב בשצף קצף, הילד רץ הביתה בבעתה, וכאשר האב חזר הביתה, הפעם בלי התחפושת, ניגש אליו הילד והתרפק בחיקו… האבא הכיל והבין, ואסף אל חיק אהבתו את הצער מהמקרה, ואמר לו, לפחות יש לך אבא שאתה יכול לרוץ אליו… "אבל לא שמעת שצרחתי" טען הילד.
מה יגיד לו האבא? שלא שמע? משום שהוא היה שם, שם ממש, חלק מהענין, או כל הענין ממש…
אוי השם, כמה טוב אתה… כמה מתלבש אתה, כמה מסתתר… אבל יש אבא לרוץ אליו.