איך נאהיב את חומרות הפסח על הילדים
אין כמו חג הפסח לגבש את המשפחה הגרעינית והמורחבת, הגדול של הבית, שנמצא זמן חורף שלם בישיבה למעט שבתות ספורות, מסתובב מעשה בן-בית, הילדים משוחררי-חיידר והבנות של הקייטנה וכו' וכו', כולם בבית.
הרעש, המתח, החויה של הנקיון הכפוי של אמא-מצוה-לכולם-לעבוד היא חלק מהניחוח של פסח המתקרב, סערת ה'לעשות פסח' אופפת את כולם, גם את העצלים שבחבורה.
אך הטעם של הבית מכיל בחובו לא רק זכרונות נעימים, יש והוא אוצר בכנפיו מרירות חבויה, והחנקת גניחה כאשר מתקרב החג הזה. אישי חינוך הנפגשים עם נערים מתבגרים נדהמים לשמוע כי "אני שונא את פסח"… אויה! היתכן כדבר הזה.
חג החגים, נעימות בימינו נצח, שיא השיאים של השמחה היהודית המתחדשת הופכת לעיתים מרירה ובעלת טעם לפגם, אבל את האמת? אין דרך אחידה המומלצת – למנוע את התופעה, מלבד שימת לב פעוטה, שתתן טעם טוב בכל הקלחת הזאת.
עלינו לזכור, כי אין הילדים שלנו דומים לנו בכל, לפחות לא בתחושות ובהרגשות, הם עשויים לראות במה שאנו רואים פלאי-פלאים סתם טרחנות. לא בחינם בעל ההגדה חילק את הבנים לארבעה סוגים, עלינו לגרום לילד שלנו לשאול את השאלות שלו, לא מתוך "הוצאת עצמו מן הכלל" חלילה, אלא מתוך רגש הזדהות ושותפות יהודית מלאה.
זכורני, שבתוקף תפקידי היה לי קשר עם בחור ממשפחה חסידית למופת, הוריו היו מקסימים באמת, שלבטח העניקו לו חינוך שורשי, חסידי אונתטי כזה – ללא כחל ושרק. הוה מה דהוה, והנער התרחק מהאוירה של הבית, ובסתר היה רוכש חטיפים כשרים לפסח, אבל שלא שערום אבותיו, לא רק מצד חומרה בעלמא, אלא אף גם מדין אל תטוש דעת פוסקי אבות אבותיך.
כאשר ניסיתי ללמוד עמו יחד את שורש האיסור, או החומרה ההלכתית המסוימת, הוא לא ניסה להתנגד, ברור היה כי לא התאבון למצרך זה או אחר היה הנושא, אלא הגישה… או אז למדתי, כי ייתכן להעביר דברים נכונים ביותר במסרים נכונים פחות, האוזן כבר לא מקשיבה והלב מתנגד.
אם המדובר רק במנהגי אבות, אף כי ההפסד ראוי לשמו, עדיין האסון לא נורא כל כך, כמו התחושה הבלתי נעימה, שאנו עלולים להעביר בחבילה אחת עם 'בראש כל מועדות נשאת פסח'. אותו חג מתוק מכל מתיקות שגרם לנו עינים בורקות של ציפיה של ממש, יכול לרשום 'אוף' מבהיל בלב בנינו ובנותינו, שאף יתביישו לדווח עליו. כי מי שונא את פסח?
שלא יובן לא נכון, עלינו כן להקפיד, ממש להקפיד, על כל ההקפדות שהבאנו מהבית, עלינו להמשיך מסורות, בין שאנו מבינים אותן ובין שאנו מבינים פחות – שם המשחק הוא דרך ההעברה… כל מה שנרצה להנחיל – נעשה זאת בחיוך וכמעט חיבוק, וזאת כבר לא חומרה – זה לב הענין.
רבים חבים את אהבת ניחוח הפסח להורים יקרים, שהמנהגים המיוחדים של פסח כולל הנקיונות נערכו בביתם מתוך שמחה של מצוה. כשאנו מזהירים שלא להכנס עם אוכל לחדרים, כי כבר כל הבית נקי לפסח… עלינו לדבר על זה בקול רך, אוהב ונעים! כמה כיף שיש פסח, כמה נפלא שהבית כבר נקי… או שלא להזהיר בכלל.
כשאנו ישובים בשולחן של פסח, בחג ובחול המועד, ואנו מקפידים מאד על משהו שבמשהו של שרויה, עלינו לחייך כשאנו מסיטים בדל מצה תועה, ולא לחרוש קמטים של זעם – הרי יום טוב פסח היום!
שמחת החג גם היא מעיקרי היום, מבלי מלהכנס לפלפולים הלכתיים על רמת השמחה הנדרשת, ברור שכעס, עגמת נפש ושאר חויות אומללות אינם עולים בקנה אחת עם הרגשת החירות של פסח, והעיקר הוא, איך נקיים את "והגדת לבנך" בתכלית ההידור, כאשר ה'בנך' החפצא של המצוה, אינו כשיר לקלוט את ההוד וההדר של היום ההוא… אכן, נעביד אותם, נצוה עליהם, נרגיל אותם לעזרה ונשיאה בעול, אך בנימה מפייסת, אוהבת ומשתפת, אין הילדים עוזרים לאמא במטבח, אלא כולנו יחד עושים פסח, האחריות היא של כולם, באהבה ובשמחה – זו חומרה חשובה מאד, חומרת השמחה.
הסיבה הבלתי נראית של המרירות – עמוקה יותר, לא רק שהאבא מלא רגש שמחה והילד, משום מה קלט את ההיפך, אלא העומק המבהיל שמסתתר בכך הוא, שגם אנו בהיותנו לחוצים מאד, אנו מפסידים את החדוה של עשית רצון הבורא… את החיצוניות הזאת אנו מעבירים בתכלית השלימות לילדים המביטים בעינים קמות ברוגז הנלוה לכל העבודה הזאת, ועלולים חלילה לשאול – מה העבודה הזאת לכם?
מי לא שמע על הסיפור החינני של ה'חזון איש' שהבחין באב המכה את ילדו שמיאן לשבת כראוי בשעת התפילה וכו', ניגש אליו מרן זי"ע, וכה אמר: את הצורך לשבת בנימוס ובדרך ארץ בבית הכנסת – למדת אותו בדרך של 'לימוד', אך את הצורך להכות כאשר אנו כועסים, העברת לו בדרך של 'שימוש', וקיימא לן: גדול שימושה יותר מלימודה… זהירות!
השנה, כאשר נשב ליד ליל הסדר, יזכרו המון בית ישראל את הסתלקותו של מורי ורבי מרן בעל ה'שבט הלוי' זי"ע, שברגעי הסדר המקודשים עלתה נשמתו הטהורה השמימה – אם אפשר להגדיר צדיק וקדוש כמותו, אנסה לומר, שהוא גילם דמות שאיגדה שני גוונים משלימים, שיא ההקפדה על כל מסורת דקדוק קל מדברי סופרים ומנהגי אבות, ביחד עם נעימות וזוך המידות שאין לתאר…
וגם פרפרת אחת שמורה עמי מדבריו, המתאימה לכאן, שאל הרב ואזנר, מדוע מצינו איזכור של שמחה בחג הסוכות ובחג השבועות, ואילו בחג החגים הלזה, לא נזכרה בפירוש מצות השמחה? ותשובתו כה מתאימה – חג הפסח, הוא שיא השיאים של השמחה – אין צורך באיזכור מדאורייתא.
אל תשכחו לשמוח.