הסבר, כל עוד יש לך הזדמנות
גם אם נסכים שלא צריך לערב ילד בהחלטת ההורה, עדיין יש מקום לתהייה, איך לענות לילד השב ומפציר בהורה: "אבל, אבא… למה?" האם התשובה – "ככה, כי כך אני אמרתי" היא הנכונה?
הלא ביום בו הקסם התוקפני הזה יחדל מלהלך אימים על הילד, הוא יגיב ברוב חוצפתו: "אתה אמרת, ואני מתכוון להפר את הצו, על אפך וחמתך". האם סוג כזה של חינוך יוכיח אז את עצמו כיעיל?
כבר יותר כדאי לגשת אל הילד ולומר לו; "ראה, אבא לא צריך את כוס התה הזאת, אך כדי לזכות אותך במצוות כבוד אב לך ועשה לי תה! ". זה נראה כמו עריצות, אבל לפחות זה יותר טוב ונכון מלהנחית עליו פקודה שרירותית לדעתו, ו'לנצל' את קדושת המצוה של כבוד אב כמחסום לרצונותיו המתפרצים כאשר הוא מתקומם ומחפש את עצמאותו.
אומרים שהבריסקער רב זי"ע עבר פעם ליד ילדיו כשהם אכלו ממילא, ו'ציווה' עליהם לאכול כדי אכילתם תהיה עם משמעות נוספת של קיום מצות עשה דאורייתא… הנה לנו סגנון חינוך חינני למצוות, וזה גם מתקבל על לב הנער, כי הוא רואה כאן אקט הרואי נשגב – אבא אמר, ואני אקיים. לזכותני.
כן מסופר על האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור זי"ע, שהסיט מילדיו איזו צלחת עם מאכל מותרות, והגביהה ממגע ידם. בנו, לימים האדמו"ר בעל ה'פני מנחם' זי"ע, סיפר, שכה גדולה היתה היראה מהאב הגדול, שכל זמן שהצלחת טרם הבאישה והפיצה ריח לא נעים, לא ההין אי מי מבני הבית להזיז את הצלחת שהושמה שם על ידו הקדושה. אם תרצו, זהו בדיוק ההיפך משיגור מענה מתחמק "כי אני אמרתי"…
ושלא תהיה טעות: ברור, שאין זה נכון שההורים יתנצלו בפני הזאטוט ויפרשו בפניו את השיקולים השונים, זהו בודאי אקט בלתי חינוכי בעליל.
הנכון הוא: להביט אל תוך עיניו בסמכותיות וברוגע (אלו השנים אינם סותרים) ולהסביר: "תראה מתוק! איני יכול להסביר לך, וגם אינני חושב לנכון לעשות זאת, עליך לסמוך על שיקול דעת הוריך ולכבד את רצונם, אם יתאפשר לי אסביר לך את הסיבה לציווי, בינתיים גש ובצעהו".
ולעיתים אנו צריכים אף להרחיק לכת ולהקשיב להתקוממות, למניעיה ולמקומה בחייו, כי לא נרצה לרמוס את האישיות שלו רק בגלל מטלה פלונית, חשובה ככל שתהיה. גם אם הוא יבצע את המטלה נגד רצונו המפורש, אנו ניתן לו מקום וזמן לבטא את מחאתו, ואת אי שביעות רצונו.
גם אם בסופו של דבר לא נסכים עם טענותיו, ולמרות שהאזנו לו – נחליט אחרת. אבל לפחות זכינו שההתחברות לאישיותו תפזר את ענני המרד העתידיים, כלומר, הנער נענה בשלילה אך זהותו כאדם חושב ורוצה (אחרת או לא) לא טושטשה ונרמסה.
לא נטעה לחשוב שמדובר כאן בילד, כי לא! מדובר כאן באיש בוגר שעושה אצלנו כרגע את ימי ילדותו, וההבדל הוא תהומי, אנו פוגעים כאן באיש בין אנשים, שכבודו ועצמיותו חשובים לו, למשפחתו, לבת זוגו ולסביבתו. האם היינו פוגעים כך באדם בוגר כלשהו? האם רק מפני שילדנו חדל ישע מותר לנו לעולל לו כך?!
גם ימיו של השלטון האבהי אינם בטוחים כלל, הם מתנדפים בקיצור ימים ושנים, רק כך גדלים למול עיניהם הנדהמות של ההורים – ילדים חצופים ומקוממים בגסותם. הפלא הגדול הוא, שאותם ילדים שמחוללים שערורייה של ממש בעת שהותם בין כותלי הבית הופכים לשיות תמימות במקומות אחרים. האב המופתע ינשוך את לשונו כשמאן דהו יטפח על שכמו במחמאה; "יו! אילו ילדים ענוגים!". החיוך המר המאוכזב מסגיר תחושה של: 'לא היית מתבטא כך אילו ידעת כמה אני סובל מהם'.
יש ילדים שחינוכם עדיין לא בשל למתינות ועדינות. יש… אבל מרביתם אינם חצופים בעצם, הם קרבנות של: "עשה כך, כי ככה אני אמרתי"… הם נפצעים שוב ושוב ובמהלך יום אחד עשרות פעמים! לא פצעי גוף כי אם פצעי נפש, החמורים עשרת מונים מאלו החיצוניים. נפש פצועה הופכת לנפש מתגוננת, ואחת מדרכי ההגנה היא הציניות החצופה…
הורים! הילד שלכם זקוק לשיקום…
נסו לראות בו כעת, בעיני הרוח, את האיש המבוגר, הבעייתי, הנתון בתוך הקופסה הננעלת עליו ועל רוחו, כולם נדים לו על חיים שלמים של סבל שהוא נושא עמו. יש לנו את ההזדמנות להחזיר את הגלגל לאחור.
הילד שלכם עדיין כאן, ילד קטן שרוצה בסך הכל להבין. תרצו להסביר לו שאין העת מתאימה – הסבירו! כי הסבר הוא חינוך. פקודה של עריצות היא שלטון! אין כל קשר בין השנים ואין שום חוב על האב לשלוט בחיי בנו, אלא אם כן הוא מחפש אויב לכל החיים.