התפלה האמיתית שעוזרת
לפעמים תפלה אמיתית מעומק הלב, תפלה קצרה כזאת, עמוקה ואיכותית היא הדבר המפריד בינינו לבין הישועה שלנו, אבל כדי שהתפלה תהיה אמיתית – היא מוכרחת לבוא ממקום של אמונה עמוקה מאד. על המתפלל להאמין, שאיך שלא יהיה, התפילה היא משהו עצום ביותר, מבלי הבט על ישועה כאן ועכשיו.
בשכונה שלי מסתובבת שמועה על אברך, שהעיז להוסיף בכל יום בברכת המזון בהגיעו למילים, לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם, את המילים: ולא לידי משכנתא… (אקוה שהוסיף רק במחשבה…), לא יצאו ימים רבים, והאיש זכה, בדרך לא דרך, לדירה שוה משלו, ללא תיווכה של אותה משכנתא זכורה שלא לנעימות. התפלה היומיומית, הרציפה והעקבית, מתוך לב מאמין – עושה פירות ודאי ללא שום ספק.
יש להניח, כי לא בכוחו יגבר איש, גם לא בכוח תפלתו, הדבר היחיד הממשיך את הישועה היא האמונה, ואדם שמתפלל – מאמין הוא! וכבר קידמונו חכמינו ז"ל, בדורשם – ויהי כי הרבתה להתפלל – ללמדך, שכל המרבה בתפלה נענה. לעניות דעתי, הריבוי בתפילה, בונה את האמונה וממשיך ישועה ודאית, ומי לנו גדול ממשה רבינו, שרק תפילה אחת שלו היתה חסרה…
*
רב קהילה מניו ג'רסי סיפר מעשה מדהים ואמיתי שהוא היה עד לו, אישה ישישה בבית אבות סמוך לקהילתו נפטרה. ילדיה, שביקרו אותה באופן קבוע ודאגו לצרכיה, מילאו את חובתם והשגיחו שתיעשה לה טהרה וקבורה כדין. ביום החמישי ל"שבעה", צלצל הטלפון בבית האבלים. אחת הבנות שישבו שבעה הרימה את השפופרת ומעבר לקו שמעה לא פחות ולא יותר את קול אמה – שנקברה זה עתה.
הבת חטפה שוק והתעלפה במקום. המשפחה לא הבינה מה קרה… אבל כעבור דקה הטלפון צלצל שנית ומי אם לא האמא חוזרת ומתקשרת. הפעם הבת לא טרקה את הטלפון אלא הקשיבה: האם התלוננה ושאלה מדוע איש מן המשפחה לא בא לבקרה באותו שבוע?…
המשפחה דהרה לבית האבות והתברר שחל בלבול. אי הבנה מצערת מאד. מי שנפטרה הייתה בעצם שותפתה לחדר של האם, והצוות טעה בהודעתו…
לאחר שאנשי בית האבות התנצלו כראוי והמשפחה החלה – בשמחה רבה להסתגל לעובדה שאמם בחיים, הגיע תורם של אנשי בית האבות להזיע. היה עליהם לבצע תפקיד בהחלט לא נעים- להודיע לילדיה של השותפה לחדר, שאמם נפטרה לפני… 5 ימים.
צוות בית האבות התקשר בדחילו ורחימו לילדי האישה ההיא, וניסה להודיע להם בהדרגה ובעדינות על המאורע המצער. אך רק כשהזכירו את שם האם ולפני שאפילו הספיקו לדווח לילדים מה קרה, הודיעו אלה בגסות רוח ובחוצפה, כי אם שיחת טלפון זו יש לה קשר כלשהו לאימם- הם לא מעוניינים לדעת.
הם אמרו לצוות בית האבות כי "אמנו מבזבזת את זמנה כל היום וכל יום רק על תפילות, ואומרת תהילים", ואחר כך הוסיפו- "והדבר היחיד שהיא מתפללת עליו הוא, שכאשר תסתלק מן העולם תזכה לטקס קבורה יהודי כדין. אבל", התאכזרו הילדים, "אנחנו 'נסדר' אותה. כשהיא תמות לא נמלא את רצונה, ולא נערוך לה טקס יהודי דתי".
אנשי בית האבות הסבירו להם שכבר מאוחר מכדי לבצע את זממם, כיוון שהיא נפטרה ואף זכתה לקבורה כהלכה!
*
הרבי מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל, היה מספר בחינניות, על אותה אשה זקנה בפולין, שכל מה שהיתה מבקשת מהמאחלים לה – שתזכה להקבר בבית העלמין של קרקא… והיו יודעיה ומכריה מחייכים ומהנים אותה באיחול הגדול מכולם, לדעתה – שתזכה סבתא שתחיה, להקבר ב… סופו של דבר, אמר הרבי, בשעת פטירתה, התחוללה סערה של אמת, בקרקוב העיר, ואנשי החברה קדישא, בבלבול שיש בו ממש – קברו אותה במקום שכה רצתה… נסתרות הם דרכיו של הקב"ה, אך דבר אחד גלוי וידוע, שהתפלה, הבוקעת מלב אמיתי – עושה פירות, קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת.
*
חבר יש לי, שרגיל לסדר את עניניו העסקיים עם השותף הכי פעיל – בורא עולם, יתברך שמו. וכך מעשהו מדי יום ביומו, כאשר הוא נזקק לאיזו שהיא תמיכה כלכלית אמיתית, הוא יודע שלא לזפזף בין אנשי הקשר שלו בטלפון (ממילא אף אחד לא עוזר…), הוא פונה ישירות למנהיג הבירה. כדי להבין במה המדובר, אני חייב לשתף אתכם, כי האמונה הפשוטה הזאת – מעוררת קנאה, הודאות והפשטות בהן הוא פונה להשם יתברך, לא נותנות מקום לספקות ולרגעי משבר. ואין זה פלא, כי האיש רואה נסים גלויים על כל צעד ושעל – כולם מוזמנים לנסות.
אבל בל נשכח דבר בסיסי אחד – אין הבורא 'חייב' לנו כלום, ולפעמים, למרות שהתפלה עולה למקום שעולה – הקב"ה יודע טוב יותר מה עדיף לנו, ובאיזו שעה מדוייקת, צריכה התפלה לפעול את פעולתה. אבל עצם התפלה, עצם הקשר עם בורא עולם – זאת בעצמה ישועה.
מסופר על הצדיק הקדוש מקומרנא ששאל את דודו העטרת צבי מזידיטשויב, איך נאמר, שהלומד תורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום, ואנו הוגים בתורה במשך כל הלילות, ובבוקר אין אחד מחונן אותנו להביא אוכל לפינו… וענהו הצדיק: עצם הדבר שאנו זוכים לעשות זאת עוד לילה ועוד לילה, ואנו קרובים אל השם יתברך – זו כבר ישועתנו.
והיה אותו חסיד שהיה מתבודד בלילות במעבה היער, ופעם שמעו אותו מתחנן: אנא אבי, אני צריך מגפיים שוות, כדי שאוכל לבוא לכאן, בלילות החורף המקפיאים. אבל אם אתה יודע, רבונו של עולם, שאין אני צריך את המגפים – תאיר בי את הדעת הזאת, שלא ארצה כלל מגפים…