מה עושים?
ח' באייר תשפ"ב
מה עושים כשהצרות גדולות כל כך, עד שאין רואים שום פתרון? ממש שום פתרון… היאוש מכרסם, ההשלמה פוצעת, האדם שהתהפכו לו חייו, אינו מסוגל לחשוב שהוא ימשיך לחיות ככה אם הצרה לא תתבטל, הקושי הזה לקבל את מאורעות החיים הקשים כפי שהם, ולמצוא בכל זאת את האפשרות לחיות לצדם, הוא קושי עצום וגדול ביותר, רוב האנשים מוצאים את הזמן בתקופות כאלו חסרי כח לגמרי, אין הם מעלים על דעתם אפשרות, שיש בקצה המנהרה החשוכה הזו איזה פתח של אור, למרות, שבזכרון מהדברים שגרמו לנו להתמודד בעבר, יכולנו להסיק שיש בוקר אחר הלילה האפל, אך בהיותו שורר על כל ההויה שלנו, אינו מניח את הזכרון הפשוט הזה להנחות אותנו, כי מי מאתנו לא ראה פלאי פלאות של שינויים לטובה ממצבים שחשב שמעולם לא יוכל לצאת ממנו, שכחה זו היא שכחה ממשגיח העולם, שהוא מנהל את הכל ממש, ואת נפתולי הסיטואציות הוא מנתב בדיוק ללא טעות כלל, אם נרצה להגדיר צרה, אפשר פשוט לומר – שכחת האל המסובב אותה, כי כאשר היא ברת משמעות, היא מפיגה את מלוא הצער מהסיטואציה, האדם מבין שאין זו אלא זירה שבה הוא מתמודד מול קנין החיים, כך יוכל לקנות את חייו ורק לשם כך הועיד ה' אותו בעולמו. ואיך יתלונן על עצם חייו? האם חייב שתהיינה צרות בחיים? לא ולא, את כולן ניתן להפוך, וזו אומנות החיים, כמו כלי גולמי שהאמן עושה עמו עיטורים יפים ונאים והכסיל זורק אותם בחדר הגרוטאות שלו, כן אנשים עושים עם החיים שלהם, יש והם מפריחים בהם עיטורים נאים ונצחיים, כמו שרואים שרבים מגדולינו, ומנוטרי אוצר כל חיינו, לדורי דורות, לא היו דווקא משופעים בחיים נוחים, ואדרבה, תורתם שבאף עמדה להם, הם לקחו חומר גולמי של החיים, שלא היה נראה מבטיח כל כך, ועשו עמו, חרף הקשיים שנערמו בכל פעם, את היופי שבטוב הזה. כן כל אדם, יזכור היטב תמיד, שאת הזירה בה אנו פועלים בשליחותו של מלך עליון, אין אנו בוחרים, אבל את המרגש, את הרוח החיים שנפיח בעבודתינו, את זה אנו כן יכולים לבחור.