חיפוש אחר ההתעוררות שהיתה פעם
ברחבי העולם היהודי כבר הדהדה בבוקרו של יום השבת פרשת ראה, יריית הפתיחה לחודש אלול, שהוא ההכנה לימי הדין הנוראים, ברכו את החודש, ופעמיו לא מאחרים לבוא אלול!
כותב גאון המוסר ומחוללו, רבינו ישראל סלנטר זי"ע:
מִלִּפְנִים כַּאֲשֶׁר יָדַעְתִּי, כָּל אִישׁ אֲחָזוֹ פַּלָּצוּת מִקּוֹל הַקּוֹרֵא 'קָדוֹשׁ אֱלוּל'.
החרדה הלזו נשא פריה להתקרב לעבודת השם יתברך, איש לפי ערכו. אכן לא לפי מושכל הראשון אשר לאיש אשר בכל השנה נתרחק מעבודתו יתברך שמו, ילבשנו הפחד והדאגה יותר מאימת הדין אשר רק התורה והמעשים טובים המה כתריס מהפורענות, רחמנא ליצלן. ונהפוך היה שינוי המעשה לטובה, התראה בכפלים, מהאיש אשר כל השנה אחז דרכו בקודש לפי ערכו, מהאיש אשר כל השנה הלך חשכים באין נוגה לפי ערכו.
אלול כבר קדוש, ואיפה אנחנו? האם אכפת לנו בכלל? הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כבר קרא לנו בשבת בבוקר, התכוננו לקראת החודש הקדוש הזה, חודש הסליחות והרחמים… ולנו יש פלצות מאי התקף הפלצות של אלול, גיוואלד! מה עושים?
כל הסיפורים הידועים על צדיקים וגאונים ואפילו על 'סתם' אנשים כשרים, שכמעט התעלפו מהשמעת הכרוז חודש אלול הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה, מתקבלים אצל אנשי דורנו, כמעט כלא אמינים, וכי ממה ניתן להתרגש? ממה ניתן להגיע למצב של חרדה? מחודש אלול? למה?
בהתבוננות על הקרירות שלנו מאלול, יכולים אנו לעמוד על מצב עמידתנו בדרגות קרבת אלוקים, הלא אם יום הדין לפנינו, ויש לנו אמונה שלימה במציאות הזאת, ואיך לא אכפת לנו חודש לפני… עובדה זו כשלעצמה היהדות האדישה שבנו היא מעוררת חלחלה.
הלב שמרגיע כי גם שנה שעברה היה יום הדין וזה היה בסדר… פשוט מתעלם מדבר אחד בסיסי, הדין בראש השנה לא תמיד בא לידי ביטוי באותה שנה עצמה, העונש של עוד כמה שנים, יכול להיות מוכרז חס ושלום שנה הזאת, בעוד שלושים וכמה יום… ובעזרת השם יוכרזו עלינו רק דברים טובים, אשרי אדם מפחד…
אלול! מילת קסם שמחרידה לבבות, שגורמת לכשרים שבעם, לשמוע קול הקורא: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם"… ולדעת שהוא מכוון אלינו.
הגאון הצדיק רבי שלמה בלוך זצ"ל מתלמידי החפץ חיים, היה אומר, צריך לאחוז פחד כאשר שומעים את קול הקורא אלול…
וסיפר החפץ חיים, שהיה כתוב בעיתון על איזה בן ישיבה שתפסוהו הרוסים ברחוב ורצו להורגו במקום ללא משפט, כדרכם. אך ארע נס שהאקדח לא ירה, מחמת איזו תקלה…
כך עמד היורה רבע שעה וניסה שוב ושוב ללא הועיל, ואז החליטו שלא להורגו, הביאוהו למשטרה ושם שוחרר. אבל מרוב פחד, התלבנו כל שערותיו באותה רבע שעה…
אומר החפץ חיים: שזאת היא התביעה עלינו! אם כך הוא הפחד ממות, למה לא תתלבנה שערותינו מפחד המשפט הנורא?
רבים חושבים שהפחד מאימת הדין היא נחלתם של גדולי ליטא בלבד, אולם החסידים, דרך אחרת להם, הם עסוקים בעיקר ברוממות בנין ותיקון המלכות גם אם זה נכון, המתעלם מאימת הדין חיישינן שמא שמץ מינות נזרק בו, וגם האמת העובדתית היא אחרת, רבותינו צדיקי החסידות היו זוחלים ורועדים מאימת הדין, כי דווקא מי שחושב רק על הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מבין עומקו של דין.
העסק שלנו עם חרדת 'אלול' הוא כינון האמונה בדברי חז"ל שגילו לנו שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, ככל שנאמין יותר ונכניס בלבנו אמיתת הענין הזה נזכה אל היראה הזאת, כי זאת עלינו לדעת, לפחד מהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא היא זכייה עצומה, האדם שזכה אל מובחנות כזאת, שפחד אלקים לנגד עיניו, הוא האיש הכי מאושר בעולם… כמו שאמר דוד המלך, עליו השלום: "ואני קרבת אלקים לי טוב".
אולי זה טוב שמכריזים על החודש הזה יומיים שלושה לפני בואו, כדי שלא ניפול מהאטימות הרוחנית אל תוככי ים הרצון והאהבה שמתגלה באימתו של אלול בימים האלו, עלינו להכשיר את הלב שלנו מאסון האדישות, ואז… אלול הזה יכניס אותנו אל היכל המלך הפנימי.
כְּבוֹד קְדֻשַּׁת הָאַדְמוֹ"ר הַקָּדוֹשׁ רַבִּי אַהֲרֹן מִבֶּעלְזְא זי"ע, היה אומר, כי כשם שצריך להתבונן שעה לפני התפילה כדי שתהיה כדבעי, וכנפסק בשולחן ערוך. כך הן תפילות הימים הנוראים, כה נשגבות ומרוממות הן, שלא די בשעה אחת בלבד, כי אם בחודש שלם של הכנה.
בימים אלו שורה עת רצון עצום, והשמים פתוחים, אין זמן יותר טוב מהעתרת תפלות על נפשנו המתרחקת, כבימי אלול הקדושים, הלואי שנזכה לסיום טוב לשנה שחולפת, ותכלה שנה וקללותיה, אמן כן יהי רצון.