עד כמה שהפגיעה אנושה…
י"ד אב תש"פ
אנשים נפגעים הרבה, קשה להם לקבל ביקורת, ויותר קשה לקבל נזיפה ועלבון, זה מכה עד שרשי הנפש ומותיר את האדם הנפגע ממש פצוע. מזה גם רואים את חומר העון של פגיעה בזולת. אף אדם נורמטיבי לא ירצח מישהו בכעסו, אך ירצחנו נפש, נפש דייקא אפילו שלא בכעסו, הפגיעה היא כה חמורה, שהיא יכולה להיות נצחית, אף לאחר שנים, אדם פגוע נזכר בפגיעה ונפגע שוב, הכל תלוי בגודל הפגיעה וברמתה, כמובן. לפגוע באדם אחר, אפילו בתנועה או במילה אחת, מלמדת על הפוגע כי אינו אדם, לא רק שאינו אדם מושלם, אלא סוד האדם הוא חוסר היכולת שלו להיות מכלה את סביבתו ברוח ובגשם, האדם העליון הזה מופקד על סביבתו, על היופי הנאצל של הבריה, הוא צריך וחייב לשמור על הדומם, צומח והחי. שלא לדבר על זהירותו בכבוד האדם וחירותו, שזהו הבסיס לקיומו כאדם, ואהבת לרעך כמוך, לא תשנא את אחיך בלבבך, לא תקום ולא תטור, לא תונו איש את עמיתו. זהו, צריך להזהר בכבוד הבריות, זה הדבר הכי חשוב, שצריך לזכור תמיד.
יחד עם זאת, על הנפגע לשמור את עצמו מכל משמר, שלא לפגוע בעצמו יותר ממה שפגעו בו, לא להתבכיין לנצח על כל מילה שנאמרה לו, לא להשאר פגוע בלי סוף, לא לחיות את החיים באפילת הפגיעה, זו מחלת נפש כזאת, הרואה את החיים לצל הכבוד האבוד, יש חיים גם לאחר הפגיעה, להפסיק להעלב לתמיד, לחיות את החיים באהבה עצמית, למרות שמישהו לא ממש מחזיק ממך, וגם העיז לפגוע בך.