"דרך אמונה בחרתי"
"שוב פעם אחת היה מדבר מאמונה, ענה ואמר: אצל העולם אמונה הוא דבר קטן ואצלי אמונה הוא דבר גדול מאד. ועיקר האמונה היא בלי שום חכמות וחקירות כלל. רק בפשיטות גמור כמו שהנשים וההמון עם הכשרים מאמינים" (שיחות הר"ן סימן לג).
האמונה, ככל מצוותיה של תורה, גם היא מצוה מן התורה של האמנה באלוקות. והתהליך הקבוע של קיום מצוה, עובר גם בעת קיום מצוות האמונה. וכבר אסביר.
על השאלה הידועה, כיצד ניתן לצוות להאמין? כתבו בספרים, כי בעצם, האדם בוחר אם לקיים מצוה זו של אמונה, מחוקי הבחירה האלוקיים הם, שעל האדם לבחור איזו דרך יהלך בעולמו, אם יקיים מצוות השם שמא לא יקיים, ככל שהוא חי אין ביטול הבחירה, גם אם יחיה כל ימיו בקדושה מופלגת הן בקדושיו לא יאמין.
ברם, נקודת הבחירה משתנה מאחד לזולתו, אם אצל אדם חילוני זירת בחירתו היא בכך וכך, אצל הדתי קיימים נתוני בחירה שונים, כמובן. וכן אצל האדם בעצמו, כאשר הוא הסיג את גבול הקדושה, נקודת בחירתו הוסטה למצבו החדש, כל מצב ובחירתו הוא.
גם בעניני אמונה, לא קיים מצב שאדם יוכל להימלט ולומר אין לי בחירה, נכון, שהמאמין האמיתי בו יתברך, 'הזיז' את גדר הבחירה עד למקסימום, וכמעט לא יתכן לומר שיסיק אי פעם מסקנה אחרת מהאמונה הקדושה, אך ודאי שככבל מצוה יש לו בחירה, והוא בחר בטוב.
תארו לעצמכם את כל אותם חוטאים במהלך הדורות, בזמנים שונים בה האמונה, היתה, כביכול, מוכחת וגלויה לעין כול, ללא שיור. תקופת הנביאים למשל, היתה כמצעקת והולכת בריש גלי ובקול רעש גדול כי יש בורא לעולם. וכי לא היו אז אנשים שהלעיבו על ה' ועל משיחו? היו.
המסקנה המתבקשת מכך היא, שעצם ידיעת האמת אינו מספיק בשביל לבחור בה, הרצון ללכת בדרך האמת הוא המכריע את הבחירה המוכרחת הזאת. רצונך להתקרב אל הבורא תאמין, אין רצונך רחמנא ליצלן, תיפול מכל זה.
מכאן נבין את רצונו של הרבי, שלא נעסוק בחוכמות ובחקירות, יהיו שיתריסו, בורחים מן הביקורת?
מאמינים סתם?
לא!
אנו מאמינים בכך, כי זאת האמת, הסיבה לאי החקירה המתישה, אחת מני סבות רבות, כי החקירה היא פרי מעלליו של הרצון האמביוולנטי, אם היה הרצון חף מנקיטת צד, היה אולי מקום לומר, כי החקירה, כדרך כמה גדולי ישראל הינה במקום. ותורת ישראל משופעת בכך מזן אל זן. עד היום יש אנשים 'שעובדים בזה' לענות לתהיות וכו'. אך האיש אשר רצונו המוכרז מראש כי אין לו חשק לקיים ולהאמין, ומוצא פתרון הולם לסבל הגדול הזה בדמות הנבירה בקושיות כנות או לא, הוא פשוט בחר בלא לקיים מצות-עשה זו.
כולם מכירים את אגדת 'בגדי המלך החדשים', שרק הילד הקטן העיז להחוות באצבע לעבר המלך ההזוי ולזעוק הרי מלכנו עירום… משום שישרות המבט שלו לא שוחדה ברצונות נוספים, הוא נאסף אל ככר המצעד אך ורק כדי לראות, לא להחליט משהו מראש.
האמונה הפשוטה, כביכול, של אותם נשים והמון עם הכשרים, אינה נובעת מבערותם… נשים אינן נבערות, והמון עם, גם אם לא השכילו בלימוד, אינם נבערים, הם פשוט כשרים רואים מציאותו של אלוקים ופונים אליו.
לצערי, שוחחתי המון עם רבים כאלו שהגדירו את עצמם כמאמינים לשעבר או משהו כזה, יש המון סוגים, אבל כמעט, הצד השוה שבהם, שהשקיעה בחטאים, היא היתה המניע לבחירה בכפירה או באי אמונה שלמה, כמפלט מפני תחושת המחנק של העימות של 'מעשים מול אמונה'.
כוחה של בחירה.
"דרך אמונה בחרתי" – כך התבטא דוד מלכא משיחא, כלומר, גם היא אינה סוג של הוכחה אלא בחירה, לא שחס ושלום אין הוכחה, ההיפך, נטל ההוכחה מוטלת על הפאנאטיות ההזויה המאמינה בקופי אדם וכו', אלא שרצוני לומר, כי אין ההוכחה וגם הביטחון המוחלט בעומק נקודת האמת של האמונה הסיבה ללכת בדרך האמונה, רק הבחירה בטוב.
זו התשובה בעצם, לפלא הגדול, לפעמים אתה יושב עם אדם ומוכיח לו את האמת הכי אמיתית שבעולם, ובכל נושא שבעולם במיוחד בנידון דידן, האיש הועבר שלב אחר שלב , עם קונסנזוס איטי, אחר ככלות הכול, ובנין ההוכחות לא ניתן להריסה כלל הוא יגיד, נשמע אמין… אבל לא שכנעת אותי! אתם יודעים למה? כי הוא כבר משוכנע ועומד על ידי כוח אחר, מתנגד, הולם, הורס…
אני לא יכול להגדיר זאת טוב יותר מכפי שאמר רבי נחמן ז"ל, קבלו:
"ומי שלומד חס ושלום בספרי המחקרים והפילוסופים נכנס בלבו ספיקות וכפירות. כי כל אדם נולד עם רשעות כי טבע כל אדם נמשך אחר רשעות, היינו אחר תאוות רעות של עולם הזה, רחמנא לצלן. רק מחמת יראת העונש הוא שובר תאוותו ונכנס בדרכי ה'. אבל כשלומד באותם הספרים של חקירות, חס ושלום, אזי מוצא לעצמו ספקות וכפירות שהם סיוע לרשעות שלו שיש בו בטבעו" (שיחות הר"ן סי' ה).