מילים של געגועים לה' הטוב
גּוֹעָה לְדוֹדִי אֲנִי מְאֹרֶסֶת…
במילים אלו מכניסנו רבי שלמה הבבלי (מחבר הפיוט 'אין כמידת בשר' ליום שני של סליחות) לתוך עולם הגעגועים הקסום, אטמוספרה של געיית כמיהה יהודית שורשית יהודי כוסף לבוראו.
כולם מכירים את מגילת 'שיר השירים', יצירתו הנהדרת והמפעימה של שלמה המלך ע"ה, שנכתבה ברוח הקודש שהופיעה עליו ממרום. מגילה נשגבה זו היא אמנת הקשר הנצחי שלנו עם הבורא. בבאר מימיה הקדושים אנו טובלים לטהרת מודעותינו הרוחנית לדעת שאנו מאורסים להשם יתברך.
סיפור האהבה שמתרחש בין הדוד המבקש את אהובתו הוא משל עילאי המתאר את הקשר הפנימי, האיכותי, הענק בינינו לבין אלוקי ישראל. זהו קשר של אהבה! וקשר שכזה אינו יכול להתנתק, לעולם.
הקדוש־ברוך־הוא בחר בנו לעמו, ואין לנו שום חלק בבחירה הזאת ברצותינו או שלא חס ושלום אנו קשורים ואחודים עם יוצר כל היצורים. זהו מצב נתון, שבסכלותנו אנו שוגים ביחס שלנו לחלק הזה בחיינו.
מדחיקים, מתעלמים, משתיקים, נאטמים… מול קול השכינה המפעמת בלבותנו, ולא נותנת מנוח. זו נשמת ישראל אשר בקרבנו חלק אלו'ה ממעל, אשר יוקדת בלהבותיה הלוחשות ומתפרצת מולנו באי-נחת כאשר אנו חונקים את רצונה לחיות ולהתפתח.
היא מאורסת לדודה לאהובה! הקדוש-ברוך-הוא. אין לה קשר אחר עדיף… היא שומרת אמונים לו יתברך. האויב השבאי ששבה אותה בבור גלות מפטם אותה במאכליו הגסים, וגורם לה להסתחרר ולשכוח קצת את צור מחצבתה…
כך זה נדמה…
אבל לא! זו אשליה של ממש. ברבות בימים היא תתעגם בת המלך תיזכר בהוד נסיכותה הקדום, היא תשאף לצל עצי הארמון המרהיבים, היא תבכר לבקר במשכיות החמדה של אביה הכל יכול, תמאן להמשיך בחיי ההתבהמות נטולי החן והעומק. ושם, בערפול הגדול שיאפוף אותה, במחוזות המנוגדים לאופייה המלכותי, שם, כשאין איש רואה – היא בוכה במסתרים.
גועה, גונחת, נאנחת, נאנקת, מייללת, מייבבת, דומעת – – –
"לדודי אני מאורסת"! ! !
לא כאן מקומי, זו טעות.
הנשמה שואלת את עצמה בתהייה: 'היכן אמצא אושר פנימי?
איפה היא הדרך בה אשיג אושר אשר נובע מתוך עומק הַפְּנִים שבפנים שלי?
אושר אמיתי – ללא שום גורם חיצוני שיעורר זפזופי אושר מדומים… אלא אישור חוסני ברור להיות שלם עם ההוויה הפנימית שלי להכיר את הארוס המשלים אותי, הגורם לי אושר. לא כשל פעולת ההסחה של ההנאה החומרית החולפת כענן בוקר.
כאן מגיעה נקודת הבחירה שלנו האם להקשיב לה בעירנות? או שמא להתייחס בציניות מלגלגת להמיית הפנימיות שלנו… ניתן בעולם החומר לעשות הכל, ה' אומר לאדם: 'אתה האדון לבחור כרצונך' … הזמן הוא שלך!
[אחר כך יגיע הזמן שלי… ]
אשרי האדם שלמד את לימוד ההקשבה לקול הפנימי של הנשמה התאבה לשוב אל ארוסה באהבת עולמים.
בדרך בעלהבתי'ת הייתי מנסה לומר, שלא בחינם בחר שלמה לתאר את אהבת ה' בדרך שכזו, משום שהאהבה העליונה הזאת היא כה מושתקת ומודחקת על ידי המין האנושי, שאין לו את הכלים הנדרשים להביט נכון על אופייה של אהבה זו. לדידו, היא כלל לא קיימת.
מתוך הבנה בהתרחשות האנושית בקטע של קשר אהבה, יוכל האדם להקיש לסגנון האהבה הענקית שקיימת בנבכי הנפש לצור עולמים, השוכן בלבנו.
לך תנסה לשכנע ארוסה אוהבת לוותר על מושא אהבתה סתם כך… בלי לשלם לה שום מחיר תמורתה, נגיד לה, נאמר, לאהוב מכוניות, טיולים ואוכל… אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו…
ככה זה.
לך תעניק לנשמה הקדושה כל דבר אפשרי ולא אפשרי ים של הנאות ותענוגים. היא תוטעה זה נכון. אבל היא לא תבוא על סיפוקה, היא תחוש ברע, חייה יהפכו לגיהינום.
כי כך פועלת הדינאמיקה הנשמתית לה יש מזון משלה, יחס מיוחד משלה, אי אפשר להטעותה בשטויות, אנינת טעם היא, אינה מסוגלת להסתגל למשהו אחר, שונה, תחליף זול או אפילו יקר, היא רוצה רק את האמיתי.
ויש לה גם ארוס, והיא גועה תמיד:
לדודי אני מאורסת.