השעה של 'אבות ובנים'
מנהג יפה התמסד בדורנו. אם בעבר, כל אבא היה מתמודד עם הלימוד השבועי עם הילד, פעם בשעה זו ופעם בשעה אחרת, או שבכלל לא… קמו כמה עסקנים נמרצים ומיסדו את השעה היפה של אב ובנו בצוותא, שם נאה קראו לה – אבות ובנים.
כדאי לעיין קצת בטיב אותה שעת חסד, ולנצל את התוצאות הטובות הנגזרות ממנה לטוב ולא להיפך, חס ושלום. השעה הזאת היא שעה שנושאת עמה שנים רבות בימי גדלותו של בנכם, שעה עם אבא, היא לא שעה ששוכחים. גם אם לא בגיל הזה, אך יבוא היום ויבוא הגיל, שהרהורי זכרון יציפו את הבן לזכר אותו זמן.
את ההרגשה שתהיה לו אז, ברגע הזכרון הזה, אתם קובעים! יש לכם את ההזדמנות להפוך את הזכרון הזה למשהו מתגעגע ועורג, ויש בידכם את מקל החובלים לעורר בו חולשת הלב ודיכאון לזכר אותה שעת דיכוי, אם היא תהיה כזאת.
לא כל הילדים שווים, ולא כולם ממלאים את ציפיות ההורים. יש כאלו כמנהג הקלאסי של תינוק הבורח מבית הספר, שבכלל לא רוצים לבוא ללימוד, יש כאלו שחוששים מהגילוי שהם בעצם לא יודעים. הם לא הקשיבו מספיק, לא הבינו הכל, הידע מוגבל, וזה לא נעים להיחשף כך לפני האבא. יש שהמעמד מול תקיפותו של האב מייסרת אותם.
יש גם ילדים מצויינים, שיודעים הכל, ובמרוצה חוזרים על הלימוד, האב מתענג על כך, הוא רואה נחת, אם יש לו עוד ילד, קצת פחות חרוץ ונמרץ, הוא גם מזכיר לו – 'למה אתה לא כמו מוישי'… צריך להזהר בשעה הזאת, לדעת את ההתנהגות הרצויה, שלא תהפוך לשעה קטלנית לנפש.
במו עיני ראיתי אבות שלוחמים בחירוף זעם בילדם הקט על שאינו יודע את החומר, הם כועסים ומביעים תרעומת באוזני הילד המפוחד, איך לא למדת? למה לא הקשבת? אני מזהיר אותך… יש גם כאלו שמשתמשים עם כוח פיזי כדי להראות לילד מי בעל הבית פה, ולמי צריך להקשיב, ועד כמה מפסידים במקרה שלא…
טעות! טעות גדולה רבותי! לא בגלל הדיבורים הידועים אודות חינוך בנחת ובנעימה, בר מן דין… השעה הזאת לא נועדה לבחון את הילד, אם כי זה נעשה בצורה כזאת. היא שעה 'למען' הילד, זו שעה שאמורה להיות מוקדשת לקשר שביניכם, כאשר אתם מסוגלים ליצור אוירה מיוחדת שתביא לילד אושר ושמחה, הדברים האחרים ילכו ממילא – למישרין.
אם קיים חשד שהילד לא בקי בנלמד, אין כאן המקום לערוך משפט על הסיבה והמסובב, תניח לזה אבא, לא עכשיו… לך שוחח עם המלמד, ברר איתו על מה שקורה… נסו למצוא דרך להועיל. אבל כעת… לא בוחנים אותו כעת, אלא 'לומדים' איתו, אם הוא מגמגם ונאלם דום, הבה נדובב אותו על ידי שהאבא יאמר את הנלמד, וכאילו יעזור לו להזכר… כך יחוש הילד תחושה של לימוד משותף ולא של מועמד לקלון.
הכלל הנכון בחינוך, ואין יוצא מכלל זה! שעיקר החינוך הוא "גם כי יזקין לא יסור הימנה", על האב לחשוב לא רק על הלימוד השבועי ועל הצלחתו במבחן, עליו להשתדל יותר ויותר בהטמעת אהבת התורה, שזה הלוא העיקר… הרי מה כבר יועיל הידע העכשוי הזה, לעומת הקניית אהבה ענקית לתורה ללא גבול וללא סייג אל הקדושה הגדולה הזאת.
כאשר אב מתיישב ללמוד עם בנו, כדאי שהדבר ייעשה מתוך אהבה גדולה ועצומה, בחיוך נעים וברוחב לב, לבחור מקום נוח המשמח את הילד, ובדרך ידידותית וחווייתית להנחיל את הנלמד, ואז, ממה נפשך, אם הילד יודע היטב, הוא יקפוץ וישמח לגלות ידע, ואם הוא חלש בלימודים, הוא יתחיל להתחבר אל הנלמד (הרי זה לא כל כך קשה – יחשוב).
דיבורים טובים מועילים! כדאי גם לדבר על האושר הגדול שיש בלימוד התורה המשותף לאב ולבנו, ו"עד כמה אבא שמח ללמוד עם מוישי"… איזו זכות זו! וכשהדברים נאמרים מתוך אמת (וכי יש אמת גדולה מזו?) הילד מפנים היטב את הנאמר, הוא יתחבר למעין המים המפכים.
צריך לנהוג כך לא רק בשעה ההיא, גם בכל סוג של השפעה הורית, על ההורה לראות את ההמשך, את התוצאות, את הגיל המתבגר, כשלא תוכל להיות לצידו, החל לחנך אותו כבר מעכשיו, משום שרק החינוך הזה יכול להועיל לימים ההם, אין מי שיחנך אותו אז… המון מהעבודה העצמית שכל אחד עושה, מתבסס על יחידות חינוך שרכש בימי שנותיו המוקדמות.
לבן הקטן שלך – אבא – חיישנים מאד עדינים, הוא יודע בבירור, אם אתה קצר רוח, ורוצה לפטור את העול של השעה הזאת, או שמא אתה באמת נהנה לשבת איתו. השעה הזאת תהיה חשובה לו במיוחד, אם היא תהיה חשובה לך. אם אומנם אתה מרגיש שקשה לך… אתה עסוק… אין לך סבלנות… וכו'. כדאי שתשב עם עצמך, להרהר מעט, על קשיים רבים שאתה יכול לחסוך בקשר העתידי שלכם, בהשקעה מועטת קטנה כזאת של שעה שבועית… ואולי במשך הזמן, כשהקשר יהיה הדדי, תוכלו ליהנות שניכם משעה יפה של אבות ובנים.
קחו שעה זאת כמתנה ולא כנטל, היא תהפוך למתנה מקסימה.