סיום מסכת מיוחד במינו
בירושלים של אותם ימים, כשלא היה מה לאכול בבית, לא אתמול ולא היום ולא מחר, הופתעו באי השטיבלאך לקרוא מודעה המזמינה את כולם (ללא יוצא מן הכלל) לבוא להסב למסיבת סיום מסכתא, שבה תוגשנה למשתתפים בשר ודגים בכל מטעמים. משביררו שהחתום מטה אינו חומד לצון, השתוממו, מה זה ועל מה זה, הסיום היה 'בסך הכל' על מסכת מועד קטן, וכי מי יכול להרשות לעצמו להוציא הוצאה נכבדה מעין זו?
אך מה שברור, שלא עלה על דעתו של אי מי שקרא את המודעה שלא לבוא הוא וחברך דחברך דאית ליה ודלית ליה – להשתתף בסעודה שכזו, בימי הרעב הקשים, שאפילו ככר לחם ראוי לשמו – היה בגדר מותרות.
ר' יוסף שהזמין את כולם, מבטיח לכל מי ששואל אותו, שהוא לא ישאיר את השמחים בשמחתו בתמיהה, הוא מתכוון לספר לכולם מה זה ועל מה זה. אז רק תבואו ותשמעו הכל.
במהלך הסעודה שנחוגה, מטבע הדברים, ברוב עם, סקרנים ורעבים, קם מיודענו והחל לספר סיפור שהמס את לבבם.
כידוע לכולכם, ניצול שואה אנכי, עברתי את הקשה שבנסיונות, כבר הייתי מועמד להשלח לישיבה של מעלה, שם במחנה הריכוז הנורא והאיום. ביאוש מוחלט ובחוסר אונים מזוויע, שכבתי שם על הדרגש וחלמתי על העולם שנחרב עד היסוד.
היה אתנו איש אחד מוזר מאד, ר' שלמה היה שמו, גם במושגים הנוראיים של המחנה – היה הוא כחוש עד אימה, על מפתנו של מות ממש! התהלך כצל אדם, פיו ממלמל ללא הרף, ויחשבוהו כולם למשוגע. הוא לא הצטרף לאף שיחה, ואיש לא שמע את קולו, חוץ מההנהון הטורדני חסר הפשר – לא השמיע רחש כלשהו, היה זה חזון נפרץ במחנה הארור ההוא, שאנשים, מכובדים ויקרים בעברם – אבדו את שפיותם שם בגיא הבכא הנורא הזה.
ניסיתי להתקרב מדי פעם לר' שלמה זה, אך לא עלתה בידי, משום שהוא היה עסוק בלחישתו ההיא, הלא מובנת, שהכל הביטו עליו בגינה בחמלה.
והנה כעת, בלילה ההוא, בעודי שוכב ובוהה, נרתעתי למגע יד אדם בגופי, ר' שלמה היה זה, שהחל מדבר אלי להפתעתי. נדרכתי כולי, משמע, לא איבד האיש את כושר הדיבור. בדמיון שעוד נותר לי, לא יכולתי להעלות על דעתי, מה שיאמר לי האיש-המת.
"הלילה הזה הוא הלילה האחרון שלי בהאי עלמא" – לחש אלי ופניו להבים. "אני יודע שהנך רואה בי חסר-דעה כרבים אחרים, אך לא… בינתי לא הסתתרה הימני, והלחישות שאני לוחש – היא גירסתי על דפי גמרא, שהייתי בקי בהם בעולם שלפני"…
הזדעזעתי כולי, ניסיתי למחות בידו, גם אם אמת בפיו – אך מה לו ולנבואת איוב זו? אך הוא ביקשני להקשיב לו, רק תקשיב, כי בקשה לי אליך.
"אני יודע כי אני תמוה בעיניך, ודבריי עוד יותר, אבל תדע, שסימן אתן בידיך, כי דברי כנים – אתה תשרוד את המחנה, ותזכה להגיע לארץ הקודש ולדור בקריה נאמנה, עיר קדשנו ותפארתנו, גם תישא אשה ותזכה להמשך הדורות"…
"אני חייב להפקיד את נשמתי בידי הבורא, ביקשתי לקיים מאמרם ז"ל – אפילו בשעת מיתה תהיה עוסק בתורה, וכיון שהתלמוד כולו – שגור על פי, גרסתי דפי גמרא ללא הרף, מזכרוני…
ברגעים נעלים כאלו, כאשר אני זוכה למות על קידוש ה', קח נא את ברכתי אשר הובאת לך, שתזכה לחיות וכו' – אבל בקשה אחת יש לי אליך, הנה אני אוחז במסכת מועד קטן, כנראה שלא אזכה לסיימה, כי כלו כוחותי, ואותה מסכת מה תהיה עליה? רצוני, שתעשה סיום על המסכת הזאת. ביום טוב שעוד יבוא אליך, שב ותלמד מסכת מועד קטן מרישא עד גמירא, ותעשה סיום לעילוי נשמתי" – סיים איש המעלה את דבריו בעינים נוצצות.
לא שהיו לי הרבה ברירות, תקעתי כפי לכף האיש, שמסתבר, שהיה אחד מגדולי ישראל. ואכן, גופתו המיוסרת שחררה נשמה מאירה וזכה להתלונן בצלא דשמיא.
כידוע לכם, אכן שרדתי, ומסתבר, שיש ממש בדבריו של האיש ההוא, במשך הזמן, הייתי עסוק במלחמת הקיום, ועד שלא באתי על המנוחה והנחלה היחסית, פרחו דבריו מזכרוני. לאחרונה, נזכרתי בו ובהבטחתי, ישבתי ללמוד את המסכת שהתבקשתי, וכך, באימה וביראה, ברתת ובזיע, בעוד הוד קדושים חופף עלי, השלמתי מסכת לאותה נשמה קדושה וטהורה. וכי אין מתאים לערוך סעודת הודיה על הכל בכל מכל, באמצעות סיום סימלי זה?!
*
כאשר אנו, בני דור השפע,, נציין בתפלות חנוכה שמלכות הרשעה ביקשה "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", עלינו להבין את העומק והמשמעות של המילים הללו. אותו תלמוד בבלי, שנשרף כמה פעמים, בתקופות שהיה קשה להדפיסו בכלל, מעצמות של ממש ביקשו לקעקע את ביצתו ולא להותיר לו זכר כלשהו. כתביהם של הרודפים והשורפים התנדפו במשק כנפי ההיסטוריה, ואותו תלמוד קדוש, מבואר, מפורש, מפוסק, מנוקד, מתורגם, נלמד ונהגה בכל רחבי העולם כולו, ללא הרף, מדי יום ביומו, על ידי מליונים.
אם יכל אדם על דרגש המות, להתעניין במסכת שלא הסתיימה, מסיבה פשוטה מאד – הלומד עוזב זה עתה את העולם, ולא יוכל להשלים בעצמו… לא יוכל אף יווני מכל דור שהוא להתנכל לתורת האומה שהוציאה אנשים כאלו מתוכה.
נרות החנוכה שמהבהבים בפתחי הבתים ובחלונות הבנינים, הם עדות נצחית, שאתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם וכו', וזדים ביד עוסקי תורתך, כן, זאת התורה הנצחית שאין דומה לה בנצחיותה.