וכאשר יש מקום בלב…
קבלתי שיחת טלפון מוזרה ומקוממת. היה זה אחד התלמידים שהתעסקתי עמו רבות, באותה ישיבה במושב הדרומי, שהקמנו בעבר לבחורים שלא יכלו להשתלב בישיבות רגילות.
שנים רבות עברו מאז, הבחור גדל והיה לאיש, ערוצי החיים שלו עדיין נפתלים, הקשרים היו רופפים, מדי פעם היה משמיע את עצמו, ואף על פי כן היה משהו מוזר בשיחה.
הוא שואל אותי – תגיד, מה יצא לך מכל העבודה הזאת, לתור אחרי בחורים ברחוב, וכל כך להשקיע, איפה הם היום, אה?
במקום להכנס במשא ומתן של בירור עובדות לאשורן, מה וכמה ואיך, אמרתי לו שאני לא מבין בכלל את השאלה שלו, ובאמת שלא הבנתי.
נכון שרצית שכל התלמידים יצאו אנשים כשרים, יראים ושלמים, האם הגעת ליעד שלך?! האם כל זה לא היה מיותר?
טעות, לא זה היה היעד שלי, כלל וכלל. עניתי בשפה רפה.
ובכלל, בפעילויות כאלו אין בכלל יעד, אין לאן להגיע, אלא רק להיטיב עם בריותיו של הקב"ה.
"הָבֵן" – אמרתי – "כל יום שצעירים שנדחו מכל מקום – קבלו ארוחות מזינות ויחס טוב, זאת היא המצוה בעצמה, בכך שהם היו אתי באותו זמן, וזה כולל אתה – בן שיחי הנכבד – הרי שכבר הגעתי לשיא היעדים שלי".
ווארט מעולה שמעתי מידידי מכובדי הנעלה הרה"ג רבי יהושע פינק שליט"א, מאישי החינוך רבי ההשפעה במגוון תחומים – מה היה החילוק בין אברהם אבינו לנח? נח הצדיק, בנה תיבה במשך מאה ועשרים שנה, ואמר הרבה מוסר… האם המוסר הזה פעל את פעולתו, כנראה שלא. אברהם אבינו, לא אמר מוסר בכלל – הוא פשוט נתן אוכל לרעבים, וכך השפיע עליהם.
ההבנה הזאת, שיותר ממה שצריכים המחונכים שלנו את ההשפעה הרוחנית שלנו – הם צריכים את הלב שלנו, הפתוח כאולם, היא מתנה גדולה שיכולים הורים ומחנכים לסגל לעצמם.
כמה חן יש במנהג בעלזא הקדום, שאין מעירים אדם לתורה ולתפלה רק לאוכל… גם כזקוק הוא לעוררות שכזאת, מזכירים את כוס קפה של בוקר – למענו יקום. משום שהגשמיות של הזולת היא הרוחניות שלי. וגם בחינוך – כאשר המחונך קשור בעבותות אהבה למחנך, כבר אין צריך להכביר במלין.
*
פעמים רבות אנו נתקלים באנשים עוינים מאד, ופיהם דיבר שוא על ה' ועל משיחו, כמובן שפגישה אתם מעוררת בנו אי נוחות, ואף שאט נפש. אך כשהדוברים הללו הם היו עד לא מכבר עצם מעצמנו וחלק מאתנו – הלב נשבר עוד יותר. יש שינסו את כוחם בויכוחים עמוקים, או הסברים מפולפלים. אך ברוב המקרים, מה שהיה חסר – עודנו חסר. האנשים הללו היו זקוקים לאהבה ואין.
*
זמן רב חלף מאותה תקרית, ועדיין אני מחייך לזכר המעשיה. הסיטואציה היתה מביכה ביותר, באחת הפעילויות שלי למען השב לבבות צעירים לאביהם שבשמים, נתקלתי במקרה נדיר ומשונה. אחד החניכים, שהיה מאוכזב ביותר ממה שקורה סביבו, קם בחמתו והחל להפליא בי מכותיו, הוא היה אתלט ובריא בשר, וסכנה לא נעימה נשקפה לי, ומה גם שהייתי בתדהמה מוחלטת.
אך מקובלנו שבמקרים מעין אלו, שב ואל תעשה – לאו עדיף, וניסיתי את כוחי אף אני בהתגוששות שיש בה מן ההתגוננות. הכל צפו במתרחש בעינים קרועות, ויאבק איש עמי ואנכי עמו – לפתע, בלי כל הסבר אחר, ברגע אחד! הוא עזבני ונעשה נינוח. אף אחד לא הבין למה.
אני הבנתי ועוד איך. באמצע שהיינו אדוקים בריב, לחשתי באוזנו – התיאות לבא אלי לשבת? והוא, תוך כדי הטחת אגרופים שואל בלחישה: "אתה רציני"? ואני, מתגונן ונאבק – "בטח"… כמובן, שלא נעים להתארח ולהכות, ואז הוא חדל באחת.
סופו של הסיפור, שהוא בא להיות 'אורח לשבת', והלב שלו נפתח לגמרי, הוא לא התבייש בהפלאת המכות – כי הגיע לי… אך זכינו לפתוח את היכל הלב לגמרי – כי הגיע לו.
*
הסיפור שכל אחד רוצה לספר לעצמו, כמה רע היה לו, וכמה בקורת יש לו, וזאת הסיבה שהוא ככה וככה, הוא סיפור יפה לפעמים, אבל הדבר האמיתי הוא רק מילה אחת – 'אהבה'! אנשים רוצים שיאהבו אותם. שיקבלו אותם. שיכילו אותם. כל עוד האהבה הזאת היא ללא תנאי וללא בקשת תמורה.
זה מאד קל לקרב את הילד של מישהו אחר. ומאד קשה כאשר צריך לאהוב "ללא תנאי" בבית ובמשפחה. כאשר ילד מבין שאבא ואמא אוהבים אותו מאד, והוא הילד הכי טוב שלהם – בסופו של דבר הוא יצליח לינוק מדובשם וחלבם הרבה יותר מכל הייסור שבעולם, צריך רק סבלנות ואורך רוח, ולדעת, שמה שיכול באמת להשפיע נמצא בהישג יד קרובה קרובה, האוהב – משפיע.
*
אבל יש אהבה ויש אהבה. יש אנשי חינוך שיודעים את הסוד הזה, ולכן הם פועלים באמצעותו, הם מרעיפים המון חיבה ואהבה ואכן הם יוצרים סביבם אוירה נעימה. אבל יש אהבה אחרת, גדולה מאותה אהבה 'של עבודה', יש מחנכים שבאמת אוהבים את מחונכיהם, הם לא צריכים להתאמץ בחיוכים מזויפים או ביצירת קשר בריא וכו', לרוב, הם לא כל כך מבינים בפדגוגיה, הם פשוט אוהבים…
מבחינה חיצונית, שני האישים עובדים בדרך שוה, אך הלב של הנער רגיש מאד לאהבה, הוא לא קונה אהבה לשם חינוך, הוא רוצה רק את האהבה נטו… מסקנת הדברים, ואהבת – ובאמת…