כל האנשים טובים, נקודה.
מעשיה עממית מספרת על בן עיירה פשוט, בתחתית הסולם החברתי, כאשר נקעה נפשו מהיחס המזלזל כתוצאה ממעמדו זה, החליט לביים אירוע, בו הוא נעלם מהשטח, טובע בנהר או כיוצא בזה, את סוסו והעגלה השאיר כעדות אילמת… והשאיר גופת מת אחר שיהיה בשביל לויה, בה הוא בעצמו חפץ להשתתף, בחשאי, כמובן.
כל העיירה היתה כמרקחה, איש מאנשינו נעדר באורח כה טראגי, השמועות החלו לפרוח, אנשים גילו מעשים טובים שנעשו בסתר, החלו להצביע על מידות תרומיות, אתם מכירים איך זה? כשאדם מת… איזה צדיק זה, בבית קברות אין כיתוב לפושע השכונתי או התחמן הבינלאומי, וכיוצא בהם.
האיש זחל בצעדים חתוליים לבית העלמין, תפש מיקום תצפית בין המצבות, והשתתף בלויה של עצמו שנערכה בחצות הלילה, זו לו הפעם הראשונה ששאב חיות וסיפוק מכל רגע, ההספדים הנפלאים, השבחים הגדולים, חיבוטי הצער (חבל שככה התנהגנו אליו), פשוט חיממו את לבו אה! אמר, הם כן אוהבים אותי… אני חייב 'למות' כדי לשמוע את זה?
היתה או לא היתה אגדה הזויה זו, אחת היא לנו, אך אלו הם מעשים שבכל יום, אדם החי בינותינו ואיננו רואים בו דבר מעלה, ואחרי התפשט נשמתו מנרתיקה, זורח אור שיעור קומתו באור יקרות, למה זה?
התשובה היא, שאומנם, כל אדם טוב הוא, יקר הוא לאין ערוך, החומריות המעוורת אינה מניחה לנו לפגוש בטוב הנאצל הזה, אנחנו רגילים לחיות בעולם של ביקורת קטלנית, הטוב נעלם אי שם במרחבי האין הגדול, זה לא מומלץ אבל זו מציאות, ומציאות לא טובה.
הדימוי הזה של לוויה יכול להעניק לנו תמונת מבט נכונה על האנושות בכלל, לא נשמע מעולם הספד שיתאר את מעשי האדם כמו שהם של היום ואתמול, כל מספיד ואפילו מתחילן ניסיוני, יודע את הסוד "לדלות ממעמקי הדמות, איזה משהו מיוחד שעליו יוכל לרכוב בדרך אל הנאום המוצלח", זה נראה מאד לא אמיתי, אבל ככל שזה נראה לא, זה כן, כי האמת היא לא הפאשלות והמעידות שלו, אלא עצם הלוז של נשמתו הטובה זו האמת הנכונה.
אולי כדאי לקחת זאת למוסר השכל, כאשר אנו שוללים את האדם שמולנו שלילה מוחלטת ובלתי מתפשרת לקחת לתשומת הלב את הענין הזה, יש בו טוב, יש בו טוב, חייב להיות שיש בו טוב, אל תחמיצו. צריך לעיין באמת, למה כל כך קשה להיות טוב לזולת, הלוא הוא באמת טוב? איך לא ראינו זאת קודם? אולי בגלל שאנו עסוקים רק בעצמנו, בטוב שלנו, בלימוד הזכות העצמי, אין לנו מקום כלל לזולת, מחדליו של הלה הם נוראיים שלנו נסבלים ונסלחים.
דרך התנהגות זו מורה לנו כמה אנו רחוקים מהשם יתברך, הלוא הוא הטוב והמטיב הרואה רק טוב בבריותיו, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ההולך בדרך זו, יכול להיות דבוק בהשם יתברך כי הוא דבוק במדותיו, אין אדם ללא רע וטעות, ודווקא משום כך, אין אדם שלא זכאי לסליחה ומחילה, וגם על ידינו, הבה ונפסיק להדגיש את הצדדים הפחות נעימים ונתמקד בטוב.
דרך ההסתכלות בטוב הזולת יכולה להעצים גם את עצמנו, כי כך מנהגו של עולם, רק מי שיכול ללמד זכות על עצמו, להכיל ולקבל את מחדליו ולא לבוז לעצמו, יכול להיות נטול-ציניות כלפי הזולת… הציניות, זו הגנה עלובה של נעדרי עוצמה ואומץ אמיתיים, החומה המחוספסת הבזה לכל אדם, מקורה בפחד עלום ועמום מפני התגלות במערומים, נחיתות וגאוה המשמשות בכתר אחד.
היחס ליקרים לנו, אמור להיות מועצם וחשוב יותר מכול, הצער שנחווה אחרי האובדן יהיה פחות, אם נדע שקשרנו היו מבוססים על הגינות וקבלת הטוב, אנשים יאהבו לחיות במחיצתנו, כשם שאנו אוהבים לחיות במחיצת אנשים מהסוג הזה, שיכולים להשקיף על טוב מסויים המסתתר איפשהו בתוך הררי עד של רוע ותסכול.
ואם בלויה עסקינן, יכולים אנו לקבל אינדיקציה די ברורה, על אפסיותו הגדולה של העולם השפל הזה, הלוא לעיתים שוכב עטוף בטלית (לא בבגדי שרד) מולנו, איש שהרגיז ממלכות, הקים בנינים ויסד מפעלים. התרוצץ, יצר ובנה. וכשאנו נדים להעדרו, צפים דווקא זכרונות מנחה-מעריב שלו, שיעור תורה שלו, צדקה וחסד, יראת שמים ומידות טובות.
ללמדך, כי זה כל האדם! לא הבית היפה שהוא בונה, ולא שום דבר חומרי שסיגל לעצמו, והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, והרוח תשוב אל האלקים… אבל מה חבל, שדוקא ביום ההוא, בו כבר נגמרו ההזדמנויות, אנו מתעוררים למבט היהודי המיוחד הזה על ארעיותו של עולם וחדלונו, הלוא נטיב שאת, אם לא נמתין ללויה כלשהי שתגביר את לחץ דמנו, ונהיה מוכרחים להודות על האמת.
עכשיו ממש, ללא לויה ומוות, נבחר בחיים, חיים של קדושה ודבקות הבורא ואהבת נבראיו הטובים, ונדע כי כולם, הם טובים באמת, טובים מאורות שברא אלוקינו.