{מסכת חינוך}

א.

ה' שמעתי שמעך יראתי

חבקוק הנביא אומר (ג, ב): "ה' שמעתי שמעך יראתי", הפסוק מלמד אותנו בדרך רמז (לא פשוטו של מקרא), יסוד חשוב מאד בקניית מידת היראה, דברים שהם נכונים מאד ביראת חטא שיש לכל אחד כפי ערכו, נכונים גם כשמנסים לקרב את חניכינו למעגל היראה הזו. משמעות הדברים היא: אין האדם זוכה ליראת ה' טהורה הכוללת כל דרגותיה החל מיראת העונש הפשוטה (?) עד ליראת הרוממות הנכספת, אלא כשזוכה לשמוע את שמעו של אלוקיו פשוט נודע לו שיש ה' בעולם!

במילים אחרות: כשחסרה בזולתנו ההכרה החדורה באמיתת מציאות ה', נעדרת התבוננות ברום גדלותו יתברך, לא נוכל לעולם להחדיר בו את המושג הנעלה "יראה" שורש היהדות. לא יועילו כל דיבורי המוסר, וכל משפטי ההפחדה והיראה יפלו על אוזנים ערלות. כי העיקר חסר: "שמעתי שמעך"!

לכן כשאנו רוצים לפעול אצל תלמידים את היראה הטהורה זאת הטבעית שיש ליהודים כשרים – היראים מלעבור בשאט נפש על רצון ה', עלינו לאלפם תחילה את המשמעות של "שמעתי שמעך", להכביר במילים אודות גדלות ה', על האושר הנצחי בהתקרבות אל ידיעה כלשהי ממנו יתברך.

וכמו כל לימוד שבעולם הדורש תרגול ושינון, כך הלימוד הזה, תרגול ב'קרבת אלוקים לי טוב', ככל שהנער יפנים יותר את המסר ואת ההבנה של מציאות ה', באופן של 'ממילא' תחול עליו יראת ה', תאפוף ותחופף את כל חדרי לבבו, תתפוס היראה את מקומן של תשוקות בלתי רצויות, שהן תוצאה מהעדר ידע בסיסי בשרשי יהדות. עלינו להציל נערים שגדלים בקהילה חרדית, ולא הצליחו לעורר בהם שום רגש הזדהות עם מהות המילה 'חרדים' בה אנו נקראים בהיותינו "מפחדים וחרדים" ממנו יתברך, לא בגלל שום סיבה מיוחדת, למעט זאת: שלא השקיעו הנערים הללו, שום השקעה וקביעת זמנים לעורר את הידיעה אודות ה'. לכן כשמנסים לחזקם להתקרב מחדש, צריך לדבר אודות נקודה זו:

– "יש מלך לעולם, ועלינו לעיין בחובותינו להביע את קרבתנו אליו.

ואלו הם ממש דברי הרמב"ם:

"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו".

וכן בעל חובת הלבבות בשער חשבון הנפש (חשבון כד) ממליץ לעורר מחדש את ידיעת ה' מימי הנעורים ולחדשה בהבנה שכלית יותר וכו'.

ב.

לאמר לאסורים צאו ולאשר בחושך הגלו

רבים מהחניכים הצעירים, המתחנכים בבתי החינוך שלנו, מסתכלים על אורח החיים של הדת כהגבלה; ההשקפה הרווחת כי האיש הדתי הוא מוגבל, ולא יכול ליהנות ממנעמי החיים וכו' מקפת רבים וטובים, היינו לא רק את אלו אשר 'פוזלים' החוצה, אלא גם את אלו אשר מוכנים בכל לב ונפש לקבל על עצמם את העול של ההגבלה הזו.

שני הסוגים חוטאים חטא גדול לנפשם!

אין צריך לומר שאלו אשר מחכים להזדמנות בה יהיו ברשות עצמם ויוכלו לפרוק עול, אלא גם אלו שמחמת אמונה בנצחיות הנשמה ובשכר ועונש וכיוצא באלו, רוצים להישאר יהודים דתיים טובים כל ימיהם 'מפספסים' את הנקודה העיקרית.

צריך לדבר דיבורים ברורים: ליהדות חוקים מגבילים, אך היא אינה בית הסוהר!

ההבדל הגדול הוא: שבמאסר אף אחד לא אוהב להיות, בהגבלה כן!

כל החוקים האנושיים והחברתיים הם על בסיס של גבול ותחום, כל הקשרים בין אדם לחבירו, למשפחתו, למעבידו, לסביבתו, בנויים על רגש מחוייבות ומוסר מסויים, כאשר אדם אוהב את המצב של החיים שלו את משפחתו, את ידידיו, את מקום עבודתו, לימודיו וסביבתו, הרי שההגבלה שהיא כתוצאה מקשרים אלו אהודה עליו, הוא חפץ בה ולעיתים אף יוצר אותה במו ידיו. לא כן כשאדם שונא את כל הנ"ל, הרי שאף ההגבלות הסבירות, נדמות לו כגיהינום עלי אדמות, והוא שואף להיפטר מהן, הוא יעשה כל מה שביכולתו לפרוק כל מוסכמה אף במחיר הכי כבד שיידרש ממנו בעבור זה.

גם הנערים הטובים, שחושבים בתמימותם כי בחיים האחרים יש אושר מסויים שאנו נעדרים ממנו, אינם מסוגלים לעבוד את ה' באהבה ובשלמות זכה, הם משאירים פינה של כפירה בתוך קודש הקדשים של לבם המאמין אין אנו יכולים להסביר לנער שלא נפקחו עיניו על תהום האכזבות ואי הסיפוק שיש לחיים הססגוניים שבחוץ, כי אינו בשל עדיין להבחין בין תכלת לקלא אילן.

אולם, אם נצליח לקרוא לקשר שלנו עם ה' בשם הנכון קשר של אהבה, קבלת עול בהשלמה, אזי אנו מעניקים משמעות נהדרת לכל ההגבלות, הן הופכות להיות המזון הרוחני שהנשמה היהודית עורגת ומשתוקקת אחריו. רק אז נוכל להבטיח כי גם בחדרי חדרים, במחבואי הנפש פנימה, לא תבוא צרה בבית השכינה הקדושה, והמחונכים בדרך זו, ירוצו למלאות את דבר מלכו של עולם.

ג.

אז תתענג על השם

כשאנו מדברים על אוזנה של נפש צעירה, יכולים אנו להיתקל במבט סלחני של "מה אתה מבין בכלל", הנער התוסס ואוהב החיים, נתון בתוך תחושת עונג מזוייפת מתיקות המים הגנובים, הדמיון המוצת והתשוקה לחיי חטא, הם חזקים לעיתים ממאה תוכחות ואלפי שידולים, הוא, שאינו מסוגל להבחין בשום חסרון בחיים 'טובים' ונחמדים, לא יקבל שום שכנוע לוותר על התענוגות למען ה', ואדרבה, כל אשר ינסה להפרידו ממילוי המאוויים, ויקלקל לו את התענוג יתפס בעיניו כמפלצת… ולבטח לא יוכל להשפיע עליו! כי כוח התענוג, כוח עצום הוא. אין פתרון מידי לבעיה זו, אולם הדרך בה צריך ללכת היא -–להשתמש בכוח התענוג לעבודת ה', וברוח הדברים של סעיף ב': לשרש את הטעות מלבו של הנער שויתור על תענוג זול ואסור הוא הפסד! ועבודת ה' אינה אסון!

ישבתי פעם עם בחור צעיר, נער חושב ושנון, ולמדנו יחד את הספר "מסילת ישרים", התחלנו לקרוא את דברי הרמח"ל: "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם".

ברם, כשהגענו אל המילים: שהאדם לא נברא אלא… כיסיתי את הספר, ובקשתי ממנו שינסח את המשפט, אותו היה כותב אם היה הוא המחבר של ה'מסילת ישרים'. התשובות היו נהדרות! אך אף אחת לא היתה האמיתית…

הוא אמר, שהאדם נברא ללמוד תורה, לשבר את הטבע, לזכך את הנפש וכו' וכו', דברים אמיתיים בהחלט, אבל הוא לא הצליח לכתוב מילים כאלו: שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא! ! !

ולמה?

כי הוא לא ידע את זה!

ודווקא לכן, חושבים כל אלו, גם אלו שמשקיעים ומוותרים, שהם מפסידים, וזה חבל מאד שלעובדת היותם ממשיכים את עצמם לתענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא הם קוראים 'ויתור'.

ד.

עץ הדעת טוב ורע

כותרת נוספת: "להפריד את הדת מהמדינה"; חוקי התורה אינם חוקי בית הספר! רבים מהחניכים מקבלים את מצוות התורה כ'עסקת חבילה' ביחד עם החוקים של בית הספר, התלמוד תורה והישיבה וכו', החורבן שיוצא מזה הוא גדול מאד.

כי למשל, אם בית הספר דורש ידע מקסימלי והצלחה במבחנים, והוא גם דורש תלבושת צנועה וכיוצא בזה, ואם לא נבחין בין חובת האדם לבוראו לבין חובתו כלפי בית לימודו, והגבולות בין השתים לא יהיו מוגבהים דים, אזי כאשר רמת האינטליגנציה של החניך תהיה ברמה מאד מסויימת, והוא לא יצליח להשביע את רצון הממונים עליו בבית האולפנא שלו, הרי שיחול זלזול בכל אשר בית הספר מייצג, ולא רק המבחן בגיאוגרפיה ילקה בציון גרוע, כי אם גם בלימוד החיים יבוא מכשול והנשמה הקדושה תוכתם.

שיעורי היהדות אסור שיהיו זהים בשום פרט לשאר שיעורים, על התלמיד לדעת (ועלינו החובה ליידע אותו), כי לא משנה מצב הצלחתו והתקדמותו בחיים, אין עוזבים את ה', ה' לא שייך לישיבה, ולא לבית הספר, ה' הוא "אלוקיך".

ענין זה חשוב מאד, כי מי שרוצה להחדיר בזולת ניצנים של אמונה, הוא חייב לדאוג לכך, שזה יהיה בבחינת "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", שגם כשלא נהיה לצידו יוכל החינוך שלנו להיות רלוונטי.

נכון שאדם צריך להיות מוצלח, מסודר ויודע וכו', אך כל זה לעומת קיום מצוה אחת או חלילה עבירה אחת הוא רע גמור!

ההבחנה בין טוב לרע הכרחית.

ועוד: – רק כך יוכל גם החפץ להועיל, להימנע מלהעדיף להשפיע רק על האינטלקטואל ולהזניח את דל הדעת, כי לגבי הניצוץ האלוקי ששוכן בתוכם, אין הבדל בטיב העטיפה.

ה.

יתרון האור מן החושך

חז"ל (גטין מג. ), אומרים על הפסוק (ישעיה ג, ו): "והמכשלה הזאת תחת ידיך" 'אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן'; כשחניך נתפס בדבר עבירה וכו', קשה מאד למצוא מסילות ללבו, משום שהוא מרגיש נחות ופגוע מעצם הגילוי, והוא לא יהיה מסוגל לקבל, למרות כל הרצון הטוב, הוא ינסה להציג ארשת של 'עסקים כרגיל', ולעיתים ישדר עוינות, כי הוא מנחש את אשר חושבים עליו…

חשוב מאד, לפתח בקרבו תחושת גדלות!

עליו לדעת, שדווקא הירידה והנפילה, הן הפסיעות הראשונות של הצעידה בדרך הנכונה, ואדרבה, מי שלא נתקל בפניו האמיתיות של היצר, גם לא זכה לגילוי אור פני ה'.

זה סוד ההבדל בין מי ששב אל ה' מתוך הכרה ברורה, לבין רדידות דתית מקדמת דנא, הנער הזה, אשר ידע, כי מעכשיו התגלה אליו ה' בכבודו ובעצמו, ושם בתהומות נפילתו הושטה לו היד האלוקית כביכול לסעדו ולתמכו, הוא ישאף אל תיקון המעשים וקרבת אלוקים, וכל אשר ידברו אליו יהיה כמים קרים על נפש עייפה.

וצריך לדבר על זה ברורות:

רק כך אפשר להתקרב אל הקדוש-ברוך-הוא.

כשנופלים וחוזרים וקמים.

ומי שחושב שהוא לא נפל מעולם, טעון בדיקה אחריו. זה אלף בית של התחזקות, ואגב, זה לא פיתוי לקרב, כי אם האמת לאמיתה.

ו.

את כל 'האדם' לכף זכות

אי אפשר לקרב ולהשפיע ללא החובה של "לימוד זכות", אם נרד לתוך בעיותיו הרוחניות והמוסריות של הזולת בלי שנצטייד במידה זו, לא נצליח כהוא זה. הגישה זו, אומרת שעלינו להביט על הזולת בהסתכלות רחבה מאד שתקיף ותכלול, את כל הנתונים, המרכיבים של הרקע, תכונות הטבע, המצב והמציאות של האדם וסביבתו.

אפשר לומר, כי בכדי שנזכה למידה זו בשלימות, זקוקים אנו לעיתים למעין רוח הקודש, והדברים מפורשים בדברי חז"ל (ברכות לא:), כשעלי הכהן חשד את חנה שהיא שיכורה, אומרים חז"ל על הפסוק: "ותען חנה ותאמר לא אדני" – 'אמר עולא: ואיתימא [ = ויש אומרים] רבי יוסי ברבי חנינא: אמרה ליה [= לו]: לא אדון אתה בדבר זה ולא רוח הקודש שורה עליך שאתה חושדני בדבר זה'; ולכאורה מה ענין רוח הקודש לענין לימוד זכות, כי הרי התביעה עליו היתה שלא דן אותה לכף זכות שהיא אשה קשת רוח וכו', ולענייננו, כיון שלצורך הלימוד זכות, עלינו להקיף בדעתינו את מכלול בעיותיו של ה'נידון', ולולא זאת, לא תהיה לנו תמונה ברורה עליו, ונחטא כלפיו באי הבנה גמורה, לכן צריך שתהיה לאדם רוח הקודש לזה.

ואם אין לו רוח הקודש? פשוט! השתדל לדונו לכף זכות על ידי העמקה והשערה, וה' עוזר להבין היטב את מניעיו של הזולת למעשיו.

כמו כן לא יתכן לדון אדם לרעה בלי להסתכל על שלל מעלותיו הרבות, שיתכן, והן תאפלנה על הרוע, לכן אמרו חז"ל בפרקי אבות: והוי דן את כל האדם לכף זכות, ולא אמרו את כל אדם, אלא באדם בעצמו עלינו לדונו בכל כולו, ואז לצד שאר עניניו, הכל נראה באור חדש לגמרי.

ואלו הם דברי רבי נחמן מברסלב זי"ע:

צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על – ידי – זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בחינת (תהלים לז): "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו", היינו שהפסוק מזהיר לדון את הכול לכף זכות, ואף על פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף – על – פי – כן צריך אתה לחפש ולבקש למצוא בו מעט טוב ששם אינו רשע וזהו ועוד מעט ואין רשע, שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדיין, ששם אינו רשע, כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצווה או דבר טוב מימיו, ועל ידי זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על ידי זה, וזהו ועוד מעט ואין רשע, על ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, על ידי זה 'והתבוננת על מקומו ואיננו', היינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, ואיננו שם על מקומו הראשון, כי על ידי שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקודה טובה, ודנין אותו לכף זכות, על ידי זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות. וזהו 'והתבוננת על מקומו ואיננו' כנ"ל, והבן (לקוטי מוהר"ן ח"א סי' רפב).

ז.

תמה אני אם יש בדור הזה מי שראוי להוכיח

יסוד חשוב בקירוב קרובים ורחוקים שלא להתנשא! ולא רק בעבור חומר איסור גאוה, אלא כי לא ניתן להשפיע שום השפעה רוחנית, כשהמושפע חש, שהמשפיע לא התנסה מעולם בנסיונות שלו, ואז, או שהוא עשוי לחשוב כי הלה אינו מודע לבעיות הדור, ואינו מבין שלא כל אחד יכול ורוצה להיות 'צדיק' כמותו, או, וזה יותר גרוע, שהוא עלול לאטום אוזן לחלוטין, כי לדעתו, גם המשפיע אינו כה מושלם כפי שהוא מצטייר.

ועם יד על הלב… האם כל אחד מאתנו אינו יודע על חולשות עצמיות שלו שאותן עדיין לא מיגר? עם קצת חשבון הנפש נוכל לראות אלפי פרטים שעדיין צריכים תיקון בחיי היומיום שלנו. כאשר, לדוגמה, אנו מברכים ברכות הנהנין, ומזכירים למעלה ממאה פעמים את שמו הגדול והקדוש של מלך מלכי המלכים, ולדאבון לב אנו 'זורקים' את השם הקדוש מהפה ללא זעזוע ומורא, ובלי כל כוונה, לא נוכל מחר לבוא לפני תלמיד ולהרצות לפניו על חובת היראה מאת ה'. חד וחלק.

וזו לשון הגמרא (ערכין טז:): 'מנין לרואה בחברו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: "הוכח תוכיח", הוכיחו ולא קבל, מנין שיחזור ויוכיחנו? – תלמוד לומר: "תוכיח" – מכל מקום. יכול אפילו משתנים פניו? תלמוד לומר: "לא תשא עליו חטא". תניא, אמר רבי טרפון: תמה אני, אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו, טול קיסם מבין עיניך, אמר לו, טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח'…

אלא מה כן? כשאנו בכל זאת רוצים להשפיע, אנו לא מוכיחים, אלא משפיעים, באותן נקודות בהן אנו מזדהים היטב עם אמרי פינו, ולבינו עולה על גדותיו ברוח הטהרה המפעמת לנושא זה או אחר, נפתח שיחה ידידותית, נעימה וכובשת, לא נהסס לתרום לדיאלוג, מהנסיונות שחווינו אנו בחיינו, נגרום לבר שיחנו להיות שותף פעיל, לא רק כמאזין הרצאה, בשיחה עמוקה, על חובת כל היצורים, ולא רק בשביל המטרה, אלא אליבא דאמת, תהיה לנו תועלת מנקודת נשמתו.

אולי לכן אמר רבי נחמן זי"ע: – 'כשאתה מוכיח אותם שלא תקנו חטאת נעורים, תכלול את עצמך עמהם, ועל ידי זה יקבלו ממך' (ספר המידות, אות תשובה סי' ע), ומי לא רוצה שיקויים בו: "יקבלו ממך"?

ח.

אוהבי ה' שנאו רע

כשרוצים להוכיח מישהו על חטא מסויים או מעידה כלשהי, עלינו לדעת, שטיפול בבעיה מסויימת או חולפת אינה יעילה, אין אנו השוטרים ושופטים של ריבונו של עולם להעניש את עוברי רצונו, היעילות של ההשפעה תוכח, במידה ונצליח לשרש את הסיבות הגורמות למעידות, היינו, גם אם לא נתייחס מפורשות לנושא זה או אחר, ונטפל בעיקר רדידות רוחנית, או אי הבנה בסיסית ביסודות הדת וכיוצא בזה, רק בכך נוכל להבטיח שהדברים ישמעו היטב, ויתקבלו ברצון, לא כן אם נתבוסס באותה שלולית בוץ, המכוון לא יובן, התלמיד יחשוב כי איננו מרוצים מהנהגה זאת וזאת.

לא נכון! אנו רוצים שהתלמיד, יעבוד את 'אלוקיו' בלי שמוראנו וחיתתנו יוטלו עליו, לשם כך חייב הוא לפתח 'בעצמו' את אהבת ה', וכפי שהיראה עליה שוחחנו לעיל תנאי ראשון לכניסה אל מורא שמים, כך האהבה, חיבת הקודש, וההתרפקות על חיק אבינו שבשמים, רק היא תהווה תריס בפני הפורעניות, המחנך שמצליח לנטוע נטעים של כסופי נפש אחרי ה' אלוקים הוא זה שזוכה ששומעי לקחו, גם בהיותם לבדם, יפנימו מסרים נעלים, שאפילו הוא לא ציפה לראות במושפעים ממנו, והיה זה שכרו.

ט.

חובת כל היצורים

ולסיום, נצרך מאד לזכור, כי רק בשביל זה ברא הקדוש-ברוך-הוא את כל העולמות עד העולם הגשמי הזה, שישיחו בגדולתו, ויתקרבו כל הבריות להטות שכם אחד לעבדו באהבה וביראה, בשביל זה מסבב כל הסיבות מסבב כל מיני סיבובים שזה יתעסק בעיסוק פלוני ואחר בענין אלמוני, הכל בכדי שיפגשו בני אדם, ויצא מזה ענין הנוגע לכבוד האלוקי.

ובמציאות רואים, שהאדם דוחה את העיסוק הזה להשפיע רוחניות לזולת, כי חושב שזה דבר טפל ושולי לעיסוקיו הגשמיים (והרוחניים), ככל שנהיה חדורים בתחושת האחריות של הערבות ההדדית שיש לכל בר ישראל לזולתו, כך נצליח לגזול מהזמן, לקרב את זה ואת זה ואת זה וכו', כי נדע שזו השליחות שלנו, ולכן אנו מתעסקים גם עם אלו שההצלחה עמם היא מזערית, ואפילו באחוזים בודדים, כי אין אנו קבלנים של הצלחות, כי אם עבדים נרצעים מרצון, אל קודשא בריך הוא, ומשיבים אליו את בניו היקרים, ומעלים בזה שעשועים עילאיים, אשרי הזוכה.