{מסעה של תמה}

מעשה מעולם הדמיון

ו' אב תש"פ

מעשה שהיתה תמה תועה ותועה ממקום למקום, עד שהגיעה אל המדבר, ותגיע למקום חרב ונחרב לא עבר בו איש, ותשתומם מאד על מצבה, ואמרה נואש לנפשה, ותאמר, אהה, הגיע סופי כי צמאון של מיתה אחזני, ולא אוכל לחיות עוד, ותשב בפתח עיניך ותתעלף, ותתתעלה בעלפונה להיכלות גבוהים ורמים, ושם כל מיני גוונין עלאין, וכל גוון וגוון יש בו אלפי אלפים ורבי רבבות תת גוונין עלאין ותתאין, וכל הגוונים האבות והתולדות היו מרקדין לנגדה, ותרא תמה בחזיונה, ואינה במדבר כלל, כי אם בענני שמיא עילאין, יקירין וקדישין, והעננים לא היה להם גוון כלל, כי היו שקופים וטהורים, וכעצם השמים לטוהר, וראתה מה שראתה במקום שראתה, ותיקץ מעלפונה, כי במקום שהיתה היו שם כל מיני בשמים וריחות נפלאים, ונשמתה שבה אליה כנעוריה בית אביה, ותרא תמה כי יש מדבר וגם אין מדבר, ותתמה על הדבר הזה, וישבה על סלע אחד מאותו מקום שאינו נקרא בשם מקום כלל, והסלע לא היה סלע, כי הכל היה בחזיון וביעותתי לילה, ואף שלא ישנה ולא היה שם לילה ולא יום, כי במקום שהיתה, היה המקום שלה, טהור וקדוש לגמרי בלי שום סרחון דהאי עלמא, וכאשר נתעוררה משנתה, כל יקר ראתה עינה, והבינה חשיבותה ויקרתה עד אין סוף ואין תכלית.

ויהי היום, והיה חסיד אחד מתהלך באשמיו, כי זה כמה עלתה בדעתו שלא לילך עוד בדרכי ישרים, ורצה לפנות עורף מכל מה שלימדו אותו אבותיו ורבותיו, כיון שהרגיש עול גדול ומשא כבד של אמונה על שכמו, והיה חפץ לפטור מעליו העול, ולהיות במתים חפשי בלא תורה ובלא מצוות, והיו השעירים מרקדין בהיכלו, ומצחקין עליו צחוק גדול, כי מרבית שנותיו חיה באמונה, ועכשיו לאן ילך, אך לא גילו לו הליצנים את דרכו החדשה, כי שמחו שנפל ברשתם, והיה הולך מדחי אל דחי, עד שהגיע אל המדבר הנ"ל, שלא היה מדבר כלל, אלא אחיזת עינים, ולא היה שם כלום, והאין הגדול שהיה שם היה מטעה את האדם לחשוב כי יש שם איזו דרך, והיו שם ערימות ערימות של עצמות של אנשים שנתעו לשם, והיו חיים שם חיי דמיון, ולא ידעו מעולם שאינם חיים כלל כי אם מתים כל ימיהם, ואחר שנפטרו משם היו עצמותיהם מושלכים כדומן, ולא היו יודעין אנשיהם היכן הם, והיו נחשבים אצלם כנעדרים, אף שלא נעדרו כלל, כי לא היו בעולם כלל, וכנ"ל. והחסיד הנ"ל בא לשם, והנה ציה וערבה, ארץ לא עבר בה איש, והיה מתנחם עצמו, שמא כאן המקום טוב לי, כי אין לי שום עול, וחשב לבלות שארית ימי חייו שם בין ההרים והגבעות, שהיו נדמין לו כאמתיות, וכן היו שם דיונות חול, ששם היה מסתתר וכו' וכו'.

וכיון שהיתה שם תמה, היה שומע קול דק מן השמים, אשר פלח לבו, ולא ידע מי הקורא אליו, ולבו נשבר בקרבו, כי זה כמה רצה לברוח מן הקולות הללו, שהיה מדמה שאין בהם ממש, אלא שכך נכנסו האנשים במוח הדבר, והיה מדבר דברים אשר לא כן על ה' ותורתו, וכל התעוררות שהיה לו – היה מסלק מדעתו מאד, ואעפ"כ נשאר במדת חסידותו, כי היה ענו ושפל, ואיש אמת ויקר המדות, אך שהיה חושב את האמונה לעול, וזו היתה בריחתו אל המדבר הגדול והנורא.

וכאשר נעשה לילה, היה שם פחד גדול ונורא, והיה נראה שהוא נמצא בהגיהנום, כי היו שם כל מיני קולות איומים מאד, והשמים היו נדמים כאדומים מאד, והיה מדמה לראות שלהבות אש לוהטות עד לב השמים, והיה המחזה מבעית מאד, והיה נרדם בהתעלפות גמורה מרוב מורא ואימה, אך שבה אליו חיותו, כי הקול הקדוש הדק והאציל שהיה שומע בלבו, היה מעטף אותו, וכל גופו מרפא, והיה מרגיש כל מיני מתיקות שבעולם בזכות הקול הזה, והיה נדמה לו, שלא יאונה לו כל רע מהלילה החשוך של המדבר, בהיות הקול הזה קול אליו, קול שלא שמע מעולם, קול הכולל כל מיני שירין וזמרין, ותשבחות גדולות, וכאשר היה שומע הקול – היה עוצם עיניו מגודל התענוג הערב שהיה הקול מכניס באבריו, וכך היה מדי לילה בלילה, לקיים מה שכתוב: "ואמונתך בלילות". אך שלא היה יודע, שהקול הזה – קולה של תמה הוא, והיה מדמה עצמו לאיש משוגע שהסתתרה בינתו לגמרי והוא שומע קולות שאינם מן השמים, אך כיון שהקול הזה היה מתוק בעיניו מכל מיני מתיקות שבעולם, לא היה אכפת לו שהולך ונשתגע לגמרי בעיני עצמו, כי העיקר היה חושש מפני הפחד הנורא שהיה בהמדבר בלילות הנוראים.

ויהי כאשר ארכו עליו הימים, והיה אוכל ושותה ממה שהביא עמו ונטע במדבר, והיה חי חיים טובים, כי הנה ביום היה עובד למען אכילתו ובלילה היה מתעטף בהקול הנעים והנפלא ששמע ולא ידע מה שומע, כי אם כשהיה הקול מתחיל להתנגן, היה שומע קול שירה עמוקה שאין שירה כזאת בעולם כלל, וגם היה בהקול הזה בכיות של געגועי נפש, וכן היה הקול הזה מבטא גם אנחות והתיפחויות של כל בני העולם, וכן תשוקות של תאוות ואהבות שונות ומשונות, והיה הקול נכנס באבריו ומכניס בו שמחה גדולה, כי כל מיני הרגשות היו בהקול הזה, לרגע נדמה לו שהקול מייסר אותו, ולרגע היה מלטף אותו, והיה בו סבל רב אך עונג שאין לתאר, והכל התערבב אצלו עד שהיו החושים שלו נטרפין לגמרי, ולא שמע כלל את הקול, כי אם היה מרגיש שנשמתו יוצאת מגופו ועולה אל העננים השקופים והיפים, והיה נתבטל לגמרי…