{מעשה של טירוף הדעת}

מעשה בחסיד אחד, שכל ימיו נתגדל בין היראים והשלמים, והיה עושה כמעשיהם, ולבוש בלבושם, ומדבר בלשונם, ונזהר בכל גינוני הקודש שנמצאים בין החסידים והיראים, והיה מחפש כל ימיו את האמת, כי הבין שגם אצל החסידים והיראים, יש איזה חיצונות, ופעם נזדמן לו שדיבר עם צדיק אחד שאמר לו, שאין שום חיצוניות בעולם כלל, והיה תוהה כיצד ההמון עם אצל היראים אוהבין את החיצוניות כשם שהקלי עולם אוהבים מוד'ה שלהן, ואף שצריך להלביש את עצמו מלבושי ישראל, אבל לא הבין למה הכל צריך להיות כל כך מדוייק ומושלם כדרך הקלים וריקים, וגם ראה מפורסמים בעולם, שהם צדיקים באמת, וכמה מהם אנשים פנימיים מאד, ולבושין בכל מיני לבושי זהב וכסף ונחושת כדרך הנשים, ואף שלא היה לו קושיא כלל על הצדיקים, אבל לא הבין למה ההמון התפעל מהן כל כך, ונזכר בדברי הזוהר הקדוש, שהאי שטיא לא חזי כי אם לבושא, ואולי הצדיקים מלבישים על עצמם היופי הכוזב כי הם ל"ו צדיקים, וההמון חושבין שחתן נאה וחתן חביב, צריך להלביש את עצמו בלבושי יקר ותפארת אף שלא יודע צורתא דשמעתתא כלל, ולא חזה בעבודה פנימית מימיו, וכן על זה הדרך היה מכאיב לו מאד. ויהי היום, והיה מהלך במדבריות ובשדות, ופגע באיזה אנשים גזורים שאין להם מידה אחת בלבושם ובמנהגם, וגם דעתם שונה זו מזו, אך הציץ בעיניהם וראה כיסופין, והוא מבקש זה כמה עולם של כיסופין, וראה שהם נמצאין בעולם ההוא, והיה תמה, כי כמה מהן לא היו נראין בני תורה כלל, והיו יושבין במעגלים עם כלים שונים של מוזיק"א ולא היה שם איזה ספר מספרי שמעתתא הידועין בישיבות, ואף שניכר עליהן שלומדין תורתו של הקב"ה, אך אין דרכו של חסיד מחסידי הזמן לישב עמן, אך כיון שגברה עליו התשוקה לאלוקות, התיישב ביניהן, והם מלאי שביעות רצון וטוב, ולבם אור גדול להשי"ת, ולא נשמע מהן ביקורת או טרוניא, לא על דרכיו של מקום ולא על מעשה מהמעשים הנמצאים תחת השמש, מכל שכן שאינם בקיאין בפוליטיק של שקר ושל אמת, ואינן יודעין מאכלי חסידים בהכרח דייקא ומכל שכן שלא לבושן. והיו משתעשעים באהבת אלוקות, וכל תענוגם ושעשועם היה רק אלוקות גמור, והיו מדברין לשונות זרים של גאולה. ויאמר החסיד בלבו, אם היה רואה ראש ישיבה שלי בנעוריי אלו הפוחזין, היה מחרים אותם במאה שופרות… אך נזכר שמעולם לא ראה אצל חכם גדול מהם ניצוץ אלוקי בהעין, ומסתמא גם לא בלבו. אף שהיה יודע לעשות חילוקין ופלפולין הרבה על צד האמת. וכאשר ישב עמם השקו אותו כוס של צמחין שהרכיבו לעצמם, שכל מי שהיה שותה מן הכוס הזה, היה מורד בעצמו, וגם אם היה שותק וגיבור כח, היה מתעלה במחשבתו מהיכל אל היכל, והזהירו אותו שלאו כל מוחא סביל דא, ואף שטועמין בו כל מיני תענוגין של נפש, רוח ונשמה, יכולין לצאת מן השורה, אמנם אחר כמה שעות אפשר לחזור לעצמו, והבחירה בידו… כי היו כמה שם שלא טעמו זה המין כלל, רק היו מעשנין עצמן בכל מיני מוגמר שאינו נמצא בישוב כלל. ונתיישב בדעתו שישתה מזה הכוס, וכיון ששתה, היה מהלך לבדו במדבר להלן, והיו עצי השדה זועקין מעצמן שאין הן עצים כלל כי אם אורות אלוקיים, וכל העולם היה בעיניו כלא ממש, וישותו נתבטלה מאד, וכיון שמרד – החל לבוא לעולם של טירוף גמור, והיה מוחו משובש מאד, והיה זועק זעקות מרות מאד, ומורט שיער ראשו ומדבר כשיכור בעת שכרותו, ומכה וחובט את עצמו, והבין שהעולם של הטירוף הוא העולם האמיתי, שמגלה לו את מה שהוא מכסה זה ימים ושנים, ופתח לו כל מיני פצעי נפש, והסיר המסווה מכל מיני שקרים. והוא היה מטורף וחבריו החדשים גם ישנים היו מתחרטים שהשקוהו, והיו מנסים להשקיטו ולהשקותו מים המרגיעין ולא נרגע כלל, כי ראה את ימיו ושנותיו וחיי הבלו שהם הם הטירוף האמיתי, כי כל החיים הם רק לרצות את זולתו ואין אלוה בלב כלל, והיה מצעק במר נפשו אל אביו שבשמים, ולא היה אכפת לו שלא הבינו אותו כלל ואף היו רוגזין שבא זה ביניהן והוא מטורף כזה. ואחר שעברו כמו שעה או שתיים, נשקטה נפשו, ואף שהיה עדיין מטורף לגמרי, אבל היה מתענג מאד באלוקות. והיה מבין, כי האמת הושלכה ארצה, והיא בבור הטירוף עמוק מאד, וכל הרוצה לקחתה – צריך לדעת, כי איננה כי אם בטירוף הקדוש האמיתי, וסוד הטירוף הזה לא נתגלה עדיין מעולם, כי הטירוף של העולם נקרא דעת, והדבקות האמיתי נקראת שגעון. ואחר שהלך משם, לא ראה בעיניו כמה ימים וכמה לילות, והיתה העין הפנימית שלו רואה הרבה דברים מאד, והתיישב על קונטרסו וקולמוסו והיה כמעין הנובע, וכתב בערך שלוש מאות דפין מלאי תשוקה גדולה לאלוקות, והתיישבה דעתו מאד, והבין שעולם העשיה הגשמי הזה הוא משכן לקליפת הטירוף, ומאז שנשברו הכלים והיה רוח סערה בעולם, נפלו הניצוצין קדישין בתוך הטירוף הגמור, ומן השמים זמנו אותו להעלותם, ולהשתוקק בהשתוקקות גמור אליו יתברך בלי שום מחיצות של גלות החל הזה, והוא רחום יכפר עון, ברוך ה' לעולם אמן ואמן.