מעשה שהיו מספרין במקום שמספרין
ואין מבינין אותו אלא מעטים שבדור
מעשה שהיה באחד, שהיה יושב ומתבונן ביער רחוק ממקום ישוב, והיה שותה את השקט שמבראשית, מקשיב להמיית העלין הנושרין, ומסכך את נפשו הפצועה בעצי היער העבותים, והיו מחשבותיו רודפות אותו, היינו שהיה חושב מחשבה אחת וממנה בא למחשבה אחרת, והיה מרגיל את עצמו ללחום עם אלו המחשבות, עד שזכה לחשוב מחשבה אחת נקיה, והיה מתמיד בה מאד, וכיון שהמחשבה באה לעומק הנפש – הרי שמגלה את כל הפצעים שלה, ואז דרך האדם להטעות את עצמו במחשבתו, ולחשוב מחשבות אחרות וכו' וכן על זה הדרך.
ועוצם התענוג שהיה לו באותה בדידות – אין לתאר ולשער, כי היה מרגיל את עצמו לחשב מחשבות טובות אודות עצמו, ואודות המציאות שלו בבריאה, והיה מנחם את עצמו שעוד יהיה לו טוב ביום מן הימים, וכך היה עושה מפעם לפעם, היינו שהיה בורח מן העמל של זה העולם שרודף את בני אדם, ומתחבא בצל העצים המתוקים, שהיו נדמים לו כבריות טהורות וחברים נאמנים.
ויהי היום, ועברו עליו כמה הרפתקאות שונות, ונשבר לבו בקרבו, והיה רואה את עצמו כאדם לא טוב, ודרך בני אדם להגביר רגשות האשמה על עצמם, וזה מהרס את כל חייהם ממש, עד שאין להם יום ואין להם לילה שאינם חושבים על המציאות הנמוכה שלהם, ואינם יכולים להחזיר את גלגל חייהם אחורנית, וגודל הצער הפנימי של זה – אין לתאר. והאיש הזה התחיל להיות עצב ביותר, עד שגם במקום הבדידות והתפלה שלו היה מצער את נפשו מאד, ואבד את שמחת החיים לגמרי.
ואף שהרגיש שאור לבו כבה – עדיין היה מרגיל את עצמו לילך שם למקום השממה והעצים, כי בודאי כעת יותר קשה לו לבוא בעיר, שכל אחד שמח שם בשמחה מזוייפת, וכולם מרדפין אחר התשוקות שלהן ואינן מוצאין כלל שום דבר, וזה היה מכניס אותו לקרוב לטירוף הדעת, לכן בכל פעם כשהיה העולם מגזים עליו – היה מריץ את עצמו למקום העצים כנ"ל.
ויהי היום, והוא יושב על סלע אחת שניקה אותה לישב עליה זמן רב, והנה איש אחד מהלך לצידו באותו יער, והוא התפלא מאד, כי זה כמה עתים וזמנים שלא פגע בכאן באיזה אדם, והנה ממש אדם הולך, והיה האדם הזה משונה ביותר, שבישוב אינו בנמצא, כי היו עיניו ישנות וחולמות, ושערו היה מגודל, ובגדיו פשוטים ביותר, ולא היתה שום שייכות בין חלקי הבגדים שלו וצבעיהם, והיה מוכח מזה, שכל ענין לבישת הבגדים הוא לשם מהותם הפשוטה ולא לשום ייצוג האישיות שלו וכו'. והאיש הזה חייך אליו חיוך שלא נודע טיבו, כי לא הכיר חיוך כזה, כי כל המחייכים – יש להם איזו סיבה לחיוכם (שקורין אינעטערע"ס), והנה זה החיוך, אין בו כלום כי אם שמחה פשוטה שאין לה פשר.
והיה החיוך הזה מכעיס אותו אדם ביותר, כי מה לו מחייך אליו, כי לא הכיר מימיו חיוך שאין בו מניע אישי, ונבהל ביותר לפגוש את האיש החדש הזה, וביותר, שפנה אליו וביקש רשות לישב לידו באותו הסלע ממש, ומחמת הנימוס התיר לו, ולא ידע כלל האם טוב עושה ושמא טעות גדולה טועה.
ויהי אחר הדברים האלה, והאיש פונה אליו בדברים, והוא ענה אותו כנימוס, וכנ"ל, ואחר זמן מה נתקשרו שניהם, כי ראה המתבודד שהאיש הזה הוא נקי מכל מיני רשעות של אנשים, ואין בו רוע כלל, לא מיניה ולא מקצתיה. ונתפלא מאד האיש איך יתכן בעולם של תחרות ורשעות שיהיה איש מלא אהבה פשוטה ושמחה נקיה. והשיב לו האורח, כי באמת גם הוא היה מאנשי העולם המסודרים, והיה כועס הרבה בכל יום, והיה מחייך את החיוכים המזוייפים של אנשי העולם, והרויח ממון הרבה, עד שהרגיש שאינו יכול עוד לחיות בהשקר הלזה.
ושמח האיש המתבודד שמחה גדולה וממש חיבק ונישק את האיש הזר והמוזר, כי ראה שגילה את האמת של העולם הזה, ושמא יהיה לו לחבר נצחי, כי טבע העולם הוא בדידות, ואף שנדמה שיש חברה והתקשרות, הכל הוא בשקר גמור כנ"ל, ואין איש חושב על זולתו באמת, ואפשר נמצא בעולם איזה חבר אמת, ואולי הוא מצא אותו, ושמח שמחה גדולה שלא הכיר שמחה כזאת מעולם.
ובין הדברים שדיבר עמו, סיפר לו שיש אצלו שיקוי אחד, שמורכב מכמה מיני רכיבים, וטבע השיקוי הזה, שכששותים אותו מתמלאים אהבה גדולה לכל אחד ואחד בעולם, ואפילו לאנשים שאינו מכיר כלל. ועוד טבע יש באותו השיקוי, שכאשר לוקחין ממנו מידה ראויה, מיד מתמלא אדם באמת גלויה מאד שקורין 'כנות', וכל המסכות וההסתרות שלובש האדם על עצמו נושרין מיד, ואין לו בושה כלל לספר את האמת שבלבו, והוא מרגיש כל מיני שמחה ואושר שבעולם.
ונבהל האיש ההוא מאד מאד, כי היה ירא לנפשו ליקח לפיו דבר שלא ידע מעולם, וכבר קרא ושנה בכמה כתבי עת אודות הסכנה הגדולה שיש בעולם, שנקראת סמים, והיה ירא ליקח סם אחד, שמא יוזק לו, ושמא ימכור את עצמו לדעת, אך כיון שהרגיש טעם נפלא ביושבו ליד ידידו זה, כי הבחין שיש לו כח לדבר עמו מהנקודה הפנימית שבלב, בלי כל הצביעות שהתרגל בה תמיד, לכן סרה בהלתו, והיה לו חשק קטן בלבו לטעום מן השקוי ההוא. ושאל את האיש הלז, מה שם השיקוי הזה, ומה ענינו ומהותו וסכנתו.
והשיב לו האיש, שבאמת, אין כדאי ליקח מן המשקה הלז, כי אם לעתים רחוקים, ושמא לא יותר מפעם אחת בהחיים, או פעמיים, אך ענינו הוא פשוט, שיש שקורין לו סם האהבה, ויש קורין לו סם הכנות, ויש קלי עולם שמשתמשין בו בעת שמתהוללין עצמן לדעת, שעושין כל מיני מסיבות של עמי הארץ ורוקדין שם, וזה הסם משמח אותם מאד מאד, ומרגישין כל מיני תענוג ואהבה שבעולם, אבל אחר כך, הם נופלין לצער ועצבות גדול שאין כמותו. וכיון שהוא בר השגה, היינו שאפשר להשיג אותו, הוא מקלקל הרבה אצל בני הנעורים, שמשתמשין בו שלא כדת.
וכיון שהרבה עליו בדברים, נסכם בדעתו שיקח מן השיקוי ההוא, והיה מבקש ממנו שיביא לו בפעם אחרת, והלך לו האיש לדרכו. כיון שעברו הימים, ולא היה למתבודד דרך להשיג את האיש עם השיקוי הנ"ל, היה הולך מדי יום ביומו לישב על הסלע ההיא, והיה מחשב חשבונו של עולם, מדוע אי אפשר לשמוח באופן פשוט בלי לקחת ענינים בלתי ידועים וחדשים מקרוב באו. ועלה בדעתו, כי רמז הוא מאת ה', שהרי לא בחנם פגע באיש הלז, והלא דבר הוא שהחל לדבר עמו על כל מיני סמי מרפא, עד שהגיעו לדבר באותו השיקוי של אהבה, כנ"ל.
ויהי כאשר ישב שם יום יום, והיה מפתח התודעה שלו מקומה לקומה, ומגג לגג, עד שלא היה מקום בתודעה שלו שלא נפתח לגמרי, והבין והשיג בדעתו, כי כל מה שיש בבריאה הכללית – יש בבריאה הפרטית, שהוא הוא בעצמו, האדם העולם הקטן, וכיון שיש בעולם סם של אהבה או סם של כנות, הרי שיש בנפשו הסם הזה מטבע תולדתו, והיה מתבונן הרבה איך לפתח היכולת הלז, ועלה בדעתו, כי כמו שבכלליות ילד קטן לומד להלך, ולומד לנקות את עצמו, והכל בדרך של צעד אחר צעד וכו', עד שנתגדל ורגיל עם זה, כך בדרך הנפש, על האדם לגדל את עצמו, ולהציץ לתוך נפשו עד שיזכה שהאור הקדוש הזה של אהבה ימלא את כל כולו.
וכיון שנהיה איש מואר, היה נכנס מפעם לפעם אל העיר, כי כבר לא שנא את בני העולם, וראה בהם רק את הטוב הגמור, כי הבין בחכמת גדולת דעתו שאין שום רוע באנשים כלל, וכל הרע שמיוחס להם כי הם קרבנות של העולם, וגם להם רע מאד, והם גם מחפשים את האמת ואת השמחה, אך לא היה מי שיגלה להם, שבתוכם שוכן אור גדול ומופלא עד מאד. וככל שחשב על הדברים האלה היה אוהב אנשים מאד, והתפלא בדעתו איך זכה לשמחה הגדולה הזו ולאהבת אנשים ללא גבול וסייג.
והתחיל לחשוד בדעתו, שמא השתבשה עליו דעתו מחמת הפגישה עם האיש הלז של השיקוי וכנ"ל, כי ראה שאנשים תמהים עליו איך שהוא שמח כל כך, ואיך שאין לו בושה לאהוב בגלוי כל אחד, אף אלו שמצוה לשנוא אותם מאד, ורגילין אנשי העולם לדבר בגנותם וכו'. והלך אצל צדיק אחד, שהיה מופרש מהשקר של העולם, והיה צנוע ועניו ואין איש יודע אותו, וכשנכנס לביתו של הצדיק, היה חושש שמא הצדיק לא יבין אותו, ועוד יגער בו על שמתחבר עם אנשים משונים כאלו וכו'. אך תיכף כשהרים עליו את עיניו הקדושות, ראה הצדיק באיש המתבודד את האור הגדול של אהבה, וקרבו בכל מיני קירוב, כי דרך הצדיקים לראות אור ולא חושך, אהבה ולא שנאה…
ויהיה כאשר שבה רוחו אליו, התוודה בפני הצדיק שנכשל וטעם מאותו שיקוי, ושמא אין דעת חכמים נוחה הימנו, וענה ואמר לו הצדיק, ראה בני ראה, אין אנו מדברין על העבר כלל, כי הוא אינננו בעולם, אך עלינו ללמוד ממה שהיה, מה הלימוד הנפלא שאפשר ללמוד מזה. ושאל המתבודד: מהו הלימוד הזה? ויען הצדיק ויאמר: אותה שמחה שהרגשת בעת שנחה עליך רוח הכנות, כי המסכות שעוטים על עצמן בני אדם, הן כבדות עד מאד, והאדם כורע תחת משאן, ואין לו כח כלל, ולכן הוא בעצב כל ימיו, כי הוא צריך לפרנס את המסכות הללו, ולקנות חדשות בכל פעם, ולסדר אותן ולהחליפן, וכל זה כרוך בטורח הנפש גדול עד מאד. כיון שהסרת באחת את המסכות שלך, נהיה לבך קל מאד, והרגשת שמחה גדולה עד מאד, וזה שאחר כך אתה נפלת לעצבות רגילה, כי אי אפשר לחיות בעולם בלי מסכות כלל, בדרך קיצונית כזו, אך עליך ללמוד מזה שאין שמחה עם מסכות, ואינן לצד הטוב לגמרי. על כן אין לך צורך לקחת שום שיקוי שבעולם, אלא ללמוד את פנימיות לבבך, כאשר תזכה לגייס אור של אמת מתוך לבך – תזכה לשמחת החיים; ברוך ה' לעולם אמן ואמן.