כיצד נאהב אותן?
היהדות, כידוע לכולנו, תובעת מערכת יישומים מעשיים שהם פעולות גשמיות הנעשות על ידי הגוף וחלקן בעזרת חפצים דוממים או צומחים גשמיים – אלו הן מצוות התורה, מצות ה' ברה מאירת עינים.
רבים מצביעים על אי הנוחות שלהם ממערכת חוקים זאת. דווקא היהדות, שכה מדגישה את הפן הפנימי של התחברות הנפש לאלוקות, דווקא היא, יותר מכל החיקויים העלובים שלה – מדגישה ותובעת את חובת האדם לקיים מצוות דווקא בצורה הזאת, כמו שכתוב בתורת משה – ללא שינוי של זיז כלשהו.
בהשקפה ישירה ניתן לומר, שכל המאמין במציאות הבורא שנתן תורה לעמו ישראל אינו מוזמן לתהות על רצונו של בורא עולם אשר ציוה כך או כך, זו שיטה נכונה מאד! אני מקיים מצוות כי כך ציוני הבורא יתברך שמו, עצם הקיום שלי מזכה אותי בהתחברות אליו, שאמר ונעשה רצונו – זאת אמת.
אך היות ותורה היא וללמוד אנו צריכים, יש בידינו ארונות ספרים שלמים אשר שייכים למחלקה זו של 'טעמי המצוות', החל מהפשט, דרך הרמז וכלה בדרוש והסוד! כולם פנים מיוחדים של כיוון התאורה לגלות את רצון הבורא יתברך דווקא מתוך מצוותיו. וכיון שכך, כדאי לנו לנער כמה גרגירי אבק מעל קיום המצוות שלנו.
אחת היכולות של המין האנושי לעמוד על סודם של דברים, היא היכולת להתבונן בהתנהלותו של הגוף הגשמי, שאנו כה מודעים לו בכל עת ובכל רגע. כידוע לנו, שהעולם החומרי שלנו הוא שיקוף של העולמות העליונים, ככתוב: "מבשרי אחזה אלוה", מתוך הבשר שלי – אני אוכל לחזות ביקום האלוהי כביכול, שאין ערוך לעומק רבדיו הבלתי נתפסים.
בחיי האדם בעולם הזה אנו מכירים תזונות שונות, שעמן יש יכולת לגוף להתקיים בעולם, יש לכל גרגיר מזון פשר והסבר מפולפל או פשטני למה ואיך מזין הוא את הגוף, כיום המדע מכיר בויטמינים שונים המפרנסים את הגוף – אך הסיבה האלוקית והטעם מדוע שעל החיים נגזר לחיות דווקא בצורה כזאת – אין פותר ואין עונה.
אנו צויידנו בנשמה אלוקית, שהיא, בדיוק כמו הגוף, זקוקה למזון, וכמו שהמזון הגשמי מוכרז על ידי הרצון העליון, כך גם המזון הרוחני, הציצית והתפילין והמקוה, ועוד רבים מהם – שייכים למזון הנשמה… יש יכולת בחירה להתעלם מהם, חס ושלום! אך ברור לכל מאמין, שהמלך שציוה לקיים מצוה – ולא משנה עד כמה אתה מבין אותה, עליך לקיימה – דווקא מהמקום הפשוט שזהו רצון ה'.
רבים אינם יודעים, כי לצד 'אי-ההבנה' כביכול, מצויה ספרות ענפה בכל פרט ופרט מנושאי המצוות, שיכולים להאדיר את ההתחברות של מקיים המצוה למצוה, אך כל זה הוא בשביל העמקה ולימוד תורה, וגם אם אומנם מומלץ לכל אחד לנסות להחכים לפני שזונח הוא אחת ממצוות המלך – אך לעצם הענין אין זה משנה את העובדה 'שאמר ועשיתי רצונו'!
עלינו לדעת שכמו שהטבע הגשמי מתנהל על ידי חוקי ה', כך העולמות העליונים מתנהלים על ידי מערכת מסוימת הניזונת ממעשי התחתונים, וחוזרת חלילה, להשפיע שפע ליקום כולו, המקיים מצוה בקדושה ובטהרה, באהבה וביראה – זוכה נשמתו, לפתח 'קשרים' בלתי נראים לנו (כל עוד אנו מלובשים בגוף הגשמי) עם המקור והשורש של הבריאה. כאשר מקיים המצוות פושט את לבושו הגשמי – זוכה בעזרת המצוות שקיים להתחבר לדברים מצד שורשם, ובמקום ששם אין תענוג אחר מלבד תענוג זה – בא על שכרו המושלם!
המדרש תנחומא (פרשת שמיני פרק ח) מביא את דברי חכמינו: 'וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא בין ששוחט את הבהמה ואוכל או אם נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו? או מה איכפת לו בין אוכל טהורות לאוכל נבלות? אמר שלמה אם חכמת חכמת לך וגומר (משלי ט) הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות'…
הבריות הללו, שהאמינו שיש בעל הבית בעולם, אשר ציוה דברים… והן נשאבות אל רצונו ומקיימות אותו, נצרפות בכור הזיקוק והזיכוך, אדם גשמי שמגייס את הגשמיות שלו (דוקא) אל הרצון האלוהי, גורם בכך, שהגשמיות הזאת מצטרפת אל עולם הרוח והשכל – ומדבקת אותו בהקדוש ברוך הוא.
אחרי האמת הפשוטה הזאת, יש מקום להתחיל ללמוד! לנסות ליהנות מהמצוות, לגרום לאינטלקטואל להתגרות קצת מהידע רב-ממדי-הכמות שיש בעולם טעמי המצוות, זה בודאי מוסיף לכל מקיים מצוה להידבק יותר, לאהוב יותר – אך ברור שעיקר הדגש היא באמונת נתינת תורה לעמו ישראל בקדושתו.
מובא בספרים הקדושים, כי מצוה היא מלשון "צוותא" והתחברות, מקיים מצוה הוא כאילו מחבק את המלך כביכול, כך קורא הזוהר לתרי"ג המצוות: תרי"ג עצות! כי אנו, חכמים שכמונו, לא היינו 'עולים' על הקטע הזה לעולם, [וכי אלוקים גשמי הוא? אומר הספר הק': 'פרי הארץ'] לולא התגלות אלוקית מפורשת אשר 'יעצה' לנו להתקרב לה' דוקא ככה. אשרינו מה טוב חלקינו!