אל תשליכנו מעולמו!
מכירים את הילד ה'פושע'? אימת השכונה, בית הספר, המשפחה, החברים וכו'. בכל מקום יש אחד כזה. אח! לו היינו מכירים אותו לפני ולפנים, היינו מכירים מישהו אחר לגמרי, הילד השברירי, המפוחד, האומלל… ה'פשע' הינו כח מפוקפק שבא במקום שאין כח. המקום הלא טוב – בא במקום ה'אין מקום' שהילד שרוי בו. זו הנחה שאין עליה עוררין.
נסו פעם לדובב נער שכזה, התאמצו לרדת למעמקי בור נפשו, תהיו נדהמים לחלוטין… הנשמה המעונה, תחת תחפושת של כח, בוז וחוצפה. אנחנו, כעיוורים נבעטים לשוא בקיר הדמיוני שהוא יצר, מולכים שולל אחר הדימוי המזויף שהוא בנה מולנו, הטעות המעגלית שאינה נפסקת.
ככל שאנו נמצאים עדיין בשלב אי ההבנה לרוחו של הנער 'הסורר', ביצענו פשע קטן עדיין. כשאנו מסיקים מסקנות חפוזות להתייחסותנו אליו – אנו פושעים בפיקדונו של הקב"ה, וזה פשע שאין עליו כפרה.
נפשות רבות הלכו לטמיון כאשר נקטנו מולם צעדים 'ידענים', בחרנו בדרך הקלה של ייסור וריחוק, משום שזה לא דורש שום מאמץ, כי אם הפגת המתח הנפשי שלנו, על ידי שחרור אנרגיות אמוציונליות שליליות, כשעל כל אלה, אנו מנסים להטעות את כל העולם ואת עצמנו בעיקר, על ידי אידאליזציה של המושגים השגויים שלנו, אנו הופכים את המידות הרעות לשיטה בחינוך.
ילד שסרח טעון חינוך. לפעמים בחומרה ולעיתים ברוך. לעומת זאת, ילד שסורח על בסיס קבוע – משווע לעזרה, אין כאן מקום של חינוך, וכל שכן שלא נקמה קטנונית. יהודי שנתן לו הקב"ה ילד שגורם לו המון התמודדויות, עליו להיות מודע לשליחות המיוחדת שהעניקו לו מהשמים, אל לו להמתין לרמזים נוספים על חובתו לפתוח דלת לילדו של אלוקים, כי המדובר הוא בילדו שלו, שמרחובה של עיר בוקעת זעקתו.
ככל שהקטין הקצין יותר, ככל שהנפש מתבלבלת יותר, החובה כפולה ומכופלת, לפתוח את הדלתות, ואף הנעולות ביותר בפניה.
יש משפחות נהדרות שאין להן שום שגיאה בהתנהלות, אך אחד מהילדים מוצא את עצמו כמי ש"אין לו מקום בעולם", והוא מחפש את המקום הנכסף הזה, ב'מקום' שאינו ראוי לכינוי הזה ביושר. כתגובה, פונה אליו ההורה הזועם, ואומר לו: כך? אין לך מקום אצלי יותר… הגיחוך זועק לשמים. כל הסיבה להימצאות שלו במקום שונה, היתה כי לא נתת לו מקום… מהיכן בדיוק אתה מגרש אותו?
כאשר המציאות מראה שהצעיר מאבד את עצמו לדעת מבחינה רוחנית, אין זה הזמן לברר למה ומדוע, זו השעה הקריטית והאחרונה – לתת לו מקום! ליצור מרחב מחיה אמיתי, שבו הוא ירגיש חיות של ממש.
מהי נתינת מקום? מהו מקום? כל אחד מאתנו מבין, שאין המדובר במקום פיזי "כל אדם מחוייב להימצא באנשהו"… המדובר במקום נוח להיות בו, ולא… אין זה מקום! כל אחד חוה חויה זו בהיותו מתארח במקום בו לא היה נעים לו להיות מעבר לזמן הכפוי עליו, ברגע הניתן, ארז את החפצים והלך לדרכו, גם אם המקום היה מקסים ובעליו היו נימוסיים עד לאחת. כי לא המקום הנקי, היפה, האפשרות וכו', הם המנעימים את השהות, כי אם החוקיות של ההימצאות. החוקיות הזאת משתנה ממקום למקום ומאוירה לאוירה.
אם ילד גדל בבית, שבאופן טבעי, ברור לכולם, שכאן המקום שלו, כאן הוא נולד, ומכאן הוא ייצא לנישואין וכו', אך "הוא עצמו" לא מסכים עם הקביעה הזאת, הרי שברור, שכאן לו הועבר מסר החוקיות להימצאות של הילד בבית.
אם האוירה משדרת לו – אתה בעיה, אינך רצוי, אתה גורם לנו צרות… הוא איבד מקום! וזה לא פשוט… יש עוד מקומות, אומרת לו נפשו. והוא מתחיל במסע חיפושים, שאינו טוב, לא לו ולא למשפחתו. אילו היתה המשפחה יודעת כמה מעט מבקש ה"פושע" שלהם, קמצוץ של מקום, טיפ טיפה קבלה והכלה, או משהו מהזן הזה… לא היו מקמצים בהענקה המינורית הזאת. רק חוסר הידיעה שלהם גרם להם להשקיע ארטילריה מיותרת במקומות הלא נכונים.
אומנם, אין לשפוט הורים כאובים, קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג, אבל אין זה אומר שצריך להנציח את התרבות הזאת, האפשרות היחידה להגיע לתיקון הנכסף היא באי העצמת התרבות הזרה. למצוה תחשב ההסברה להורים כאלו, שכל מה שהצאצא רוצה במעגל השגיאות שלו, זה לבטא את התשוקה שלו להתקבל בזכות ולא בחסד.
הדעה הרווחת שאם אדחוק אותו לקיר, הוא יבוא 'על ארבע', לא הוכיחה את עצמה, משום שכאשר לא ההיגיון שולט, הרגש תופש את מקומו, והוא, כידוע אינו עושה חשבונות לטווח ארוך, הוא חייב להגיע לידי פורקן כלשהו, נסו נא הורים שלא לגרום לו לחפש את הפורקן הזה במקום אחר מלבד אצלכם.
אדם, באיזה גיל שלא יהיה, שחש כי איבד את הוריו, הוא נמצא ברמת סבל גבוהה מאד, המתעלל ברגשותיו על ידי ייסור ואי הבנה לרגשותיו, חוטא חטא גדול לתפקידו כמחנך וכמסייע לו. עלינו להפנים זאת היטב, כי זאת חובת דורנו יותר מהכל.