סיבת קושי הפרנסה ותיקונו
הפרנסה…
אחד מהדברים הכי מדוברים בנוה התלאות שלנו.
תארו לעצמכם עולם שבו לא תהיינה בעיות פרנסה, עולם אוטופי כזה חסר התמודדויות. השאלה הזאת מאד נוקבת למה, למען השם, מקור חיות האדם הלחם, לא בא לו בקלות? יש אשר ישחיר את פניו ממש על השגת טרפו הדל, אפילו לא כמו חתולי חצרו שארוחתם מוכנת להם בלי מאמץ קט, הלוא זה צווח דרשוני.
הפלא הגדול הוא, שלא רק העניים 'מחוסרי' הפרנסה, צועקים על העדר הקיום החיוני הזה ששמו פרנסה, גם אלו, שיש להם חשבון בנק מנופח, טובעים בצורך לחיות את חייהם לפי חליל ההתפרנסות, ההתעשרות, השגשוג הכלכלי וכל שום וחניכה דילהון.
יש כאן משהו המעורר אותנו לחשוב, כי הסחרור האנושי הזה סביב הפרנסה, הקושי הכרוך בהשגתו, האיבוד העצמי למענו ובגללו הם חלק ממטרת העל של הבריאה האלוקית. כלומר, הדברים אינם פשוטים כל כך.
ידועה אמרת חז"ל, שסיבת קושי הפרנסה נעוצה בקיפוח הפרנסה המגיעה לאדם על ידי חטאיו, ובספר הזוהר הקדוש מובאות רבות אודות הקשר הישיר בין נמיכות מצבו הרוחני של האדם לבין כלכלתו הקלה יחסית, זה מבהיר ענינים רבים בקורות חיינו אך אינו מעניק הסבר, למה דווקא בנקודת הקיום הכי בסיסי שלנו אנו לוקים.
הפרנסה, בעצם, אין לה כללים, אין כללים להתעשרות גם הספרים שמציפים את השוק הנותנים טיפים קלים לצבירת הון, בסך הכול, הם מנסים לנסות נוסחה מסויימת על חשבון הקוראים שקנו את הספר והגדילו את ההכנסות של המחברים… אך כל אחד יודע, כי הפרנסה פלאית היא אין לה כללים ואין לה תהליכים, אתה יכול לעשות את כל הדברים הכי נכונים ולהפסיד הכל. ולעומת זאת, טיפש מופלג עשוי לעשות את כל הטעויות האפשריות בהתמדה ולהגיע לפסגת העושר, כי כך קבעו לו מלמעלה.
ההצטרכות לכלכלה המורכבת של המין האנושי, היא מעין שפת סתרים בו משוחח החותך חיים לכל חי עם ברואיו הנצרכים. המדרש מספר על אב שביקש מאחד מבניו, לבוא כל יום לקבל את מטבעות הקיום, לעומת האחרים שאותם שילח לדרכם עם צרור הכסף אשר יספיק לתקופה ארוכה. את הבן הזה, הטעים, אני אוהב, ואני מעוניין לראות אותו בכל יום, עיכבתי איפה את הצרור כאן. כך הבטחתי פגישה יומיומית עם הבן החביב.
הברואים המדברים חביבי אלוקים המה, אשר בראם בצלמו ובדמותו,
הקשר עמו אמור להתבצע על ידי ההצטרכות. המבין את עומק הענין, ואשר יודע, ולא רק כדקלום אופייני… כי 'הפרנסה היא מן השמים', יודע לשחר את פני אביו בקשר של יום יום, לבקש על ההצטרכות הפשוטה, להתחנן על הקיום, מתוך אמונה עזה וכנה, כי הוא החותך חיים לכל חי ולא בכוחו יגבר איש…
לאמונה זו התכוון הבורא, באוחזו את צרור כספנו צמוד אליו, ההצטרכות שלנו יכולה להיות ממולאת עד תומה, אם נשכיל לדעת את מיקומה המדוייק של מגרת הכסף הממתינה לנו. הביטחון, אמרו הקדמונים, הוא הכלי לשפע הנשפע מלמעלה. ביקשת לקבל את השפע ללא כלי? איך תיקח אותו הביתה?
מובא, שברכת המזון בכוונה היא סגולה בדוקה להרחבה והרווחה, ברכה זו, שהיא מצוה מן התורה, אמורה להיות נאמרת בסילודין וברצינות ראויה, מלבד המילים המרוממות של שבח, שיר ותהילה לבורא העולם יש ואנו מתחננים על הרווחה משמעותית.
הציבור שנחשף לאחרונה לניסי ניסים המתרחשים לאלו אשר בחרו להשקיע את הזמן של התרוצצויות בין חדרי מדרגות המובילות לגמחי"ם, (מתוך התבזות והשפלה שאין לה תיאור ממצה), באמירה מתונה של ברכות ברכת המזון, באריכות, בנעימות, בהטעמה, בכוונה, באש יוקדת של קרבת אלוקים, ואהבה גמורה לאב שבחר להביאנו לביתו בכל יום ויום.
המון סגולות קיימות לעשירות. עולה עליהן סגולה זו, שהמעטפת שלה היא חיוב דאורייתא, עצם האמירה היא חובה ומצווה שציוה הבורא, גם אם היא לא היתה שום סגולה, היינו חייבים לאומרה בדרך ראויה, לשעבד את הלב לאמירה, לשמוח בברכה וכו'.
מכאן אנו מבינים, כי המון ממחסורנו, חלילה, תלויים בזלזול שאנו מפגינים בבואנו לברך לזה שהעניק לנו את התיאבון, חוש הטעם, היכולת לאכול, והמסוגלות לארגן את המאכל וכו' השם יתברך שמו!
הרגילות של אמירה פזיזה ומבליעת תיבות, מביישת אותנו כאנשים שומרי תורה התורה מסמיכה "ושבעת וברכת". ואולי ניתן לקרוא גם הפוך וברכת ושבעת, היינו כאשר תהיה ברכה אמיתית, הראויה לשמה (!) תהיה גם השביעה, הפרנסה תעופף אלינו בשלמות.
מובא בזוהר, כי כדאי שהאדם יאכל מעדני עולם כדי שיוכל לברך בשמחה. הברכה בשמחה היא סיבת הבריאה, היא מקור החוסר, ובסיס ההצטרכות לכלכלה מורכבת, וקשה מזו של שאר בעלי החיים הבה ונשכיל לא לדלג על המטרה, שכל התפאורה של העולם הזה טפלה לה. והצלחה בפרנסה!