הקשר שיקשור את ילדך אליך לנצח!
הכאב הגדול המשותף לכולנו לראות את האחד השונה, שעורק מגבולות הקדושה, [הלב נצבט, ממאן להבין – איפה טעינו, היכן שגינו…] גורם לנו מחשבות שצריך להיערך לקדם את פני הרעה ויהי מה. הכוונה כמובן אל מה שרגילים במחוזותנו לכנות 'נושרים', כאילו הכל היה אמור להיות בסדר עד שזה נשר לנו, איכשהו.
צריך לדעת, כי מושג הנשירה, לא שייך רק ליהודים או לחרדים, כל אדם, שמחליט מתישהו, להתכחש מנטאלית לעברו, הוא עובר בעצם תהליך של ניתוק רגשי מהמקום בו לא היה לו טוב… אשר 'לשם' כבר אינו חש שום חיבור וקשר. מכאן ואילך, כל ויכוח על אמונה, על עשה ולא תעשה… מיותר לחלוטין, הנושר לא נמצא שם… לא מה 'שנכון' או 'לא נכון' מכריע את הכף – דברים שונים לגמרי.
רובם ככולם של הנערים הנושרים לא רוצים דווקא את המצב הרוחני הזה, הם היו רוצים משהו אחר, יסודי יותר! וכשלא נענו, הביאו לידי ביטוי את התסכול שלהם בצורה המסוימת הזאת.
במקרים רבים, בשיחות עמוקות, נטולות שיפוט, אנו מגלים באלו ואלו, קוים זוהרים של אמת כאובה… אידאולוגיה שחלקם, כאילו, מפתח על מנת ליצור חגורת מגן להתנהגויות – מתבססת על אכזבה, על חוסר קבלה והכלה, ועוד – אלו הם המעודדים את הנשירה ברמת עומק.
עלינו, כהורים וכמחנכים, לזכור את הכלל החשוב. אם חניכנו לא רוצה להיות כמונו, ולא משנה למה… עלינו לערוך בדק בית פנימי ויסודי, כי אדם אוהב להידמות למי שהוא אוהב. ובבסיס, אין לאף אחד 'בעיות' עם הקדוש־ברוך־הוא, זו היא סמיות עינים, התחפרות של בת יענה. החסרון מתחיל במהות החיבור של החניך למקורו.
מאידך, צריך להזהר מהכללה, לא כל ילד המחבק אשפתות, הקולר תלוי בצואר הוריו, בהחלט יש יהודים יקרים, שעשו את כל המוטל עליהם… ובשלמות. ואף על פי כן, לימדו אותם משמיא, פרק "אלו הן הלוקין"… אך עדיין ברור, שצורך מיוחד של החניך – לא נענה, וזה ברור.
יש הרבה תובנות על סיבת התופעה הזאת, עלינו לחשב חשבונו של עולם, כיצד נמנע את הנושר הפוטנציאלי לממש את חזון העועים הזה, ולא בדרך של כפיה וכבילות, אלא לעצור את המדרון, במקום להקים בתי חולים ליד הגשר – כדאי לתקן את הגשר. ויפה שעה אחת קודם.
עלינו לדעת, כי הדבר היחיד שיכול "להדביק" את יוצאי חלצינו אלינו הוא אך ורק קשר! קשר של קיימא, קשר של אמת! קשר שאינו על מנת לקבל "פרס" [היינו – שיהיו כמונו] קשר ללא מטרה, אלא לשם האמת – בנים אתם למקום! הילדים הם לא שלנו, הם של ה' – ורק כך הם יישארו כאלו.
פעם זיכני השי"ת לדבר לפני מחנכים, תהיתי… מה אני… חסר הנסיון יחסית, אתרום לעומדים יום יום מול כיתה! אך במהלך ההרצאה, יצא שאמרתי, כי בעצם, לכל מחנך ניצבת כיתה שלימה, שבאורח פוטנציאלי – כולם עשויים להיות נושרים… אם אתם לא תעשו את המלאכה המדויקת. שכרי היה, שכעבור זמן, הודיעני אחד המשתתפים, כי מחשבה זו אינה מרפה ממנו, ולא במובן השלילי שלה, אלא כהבנה בגודל האחריות שעליו.
הן כאשר הם אתנו, הם בשלב ההתבשלות שלהם, אם לא נצליח להעביר את עצמנו כראוי לפניהם. אם לבם יהרהר – שיש כאן משהו לא תקין… מי יהיה אשם, שכעבור זמן, כשהם יעמדו בשלב הבחירה שלהם, הם יהיו אחרים, שונים, מי?
אלו החושבים, כי לא כל אחד יכול להיות "יהודי חרדי", הם בעלי גישה מעוותת למושג חרדי מהו? אם חרדיות היא דבר חיצוני, הצדק היה עמם… אם זה היה רק ענין של קוד לבוש או מוסכמות חברתית – ניתן לדון על כך. אבל מי שחושב שיש יהודים שלא 'שייכים' לתורה הקדושה ולמצוותיה – הוא כופר.
אם אנו מאמינים שיש טבעים שאינם מתאימים לתורה, איך נבוא אל השונים בטענות? אם כולם שייכים אז מה באמת פגע בתהליך החינוך והעברת המסר הקדוש הזה?
שנים רבות מסתובב לו אדם בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא, וחושב שיש לו בעיות באמונה, יש המון דברים שאינו מבין, יש מערכת שלימה שזרה לו, הוא לא מסכים עמה… ולכן לדעתו, הגיעה עת לעזוב, לשנות כיוון!
אך אויה! כאשר יעשה, [אם יעשה…] יום אחד, עימות הוגן עם עצמו, יגלה, כי מעולם לא נתקל באמת התורנית כפי שהיא באמת… עם תהליך פנימי נוקב, הוא יגלה, לחרדתו, כי עסקי אכזבת חיים היו לו עם עצמו, והוא נשר מעצו – מטה. מה שהיה חסר זה קשר! לא היו מים מרווים בבור המקור, והלך לשתות במקום אחד – האם זה לא חבל? וכי לנו אין מים רגשיים להשקות את הצאן?
הגידו לי אתם, קוראים יקרים! מה עלינו לעשות כדי שבן טיפוחנו יחוה את החיבור שאנו רוצים והוא רוצה? במקום להשקיע בחיצוניות [גם אם היא חשובה מאד – היא גילוי על הפנימיות, בסך הכל – ] נשקיע בפנימיות… נעביר אותה מתוך חויה של שמחה ואושר. איזה ילד לא ירצה להיות מחובר ליהדות שכזאת?