נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם – שבת נחמו
קשה לנחם אבלים. קשה שבעתיים להתנחם. ובמיוחד כשהאבל הוא על בסיס קיומי אשר אין מציאות להתמודד עמו.
חורבן בית המקדש והגלות שבאה בעקבותיה, אינן התרחשויות פרטיות שממיטות עצב וכאב לשעתן ומקומן אלו הם פרטים סימבוליים המכוננים את העם למצב מיוחד הדורש עיון ותובנה.
החורבן עובר על כל יהודי בפרט, תהליכי הכמיהה וסיומת הגאולה גם. הצער והכאב על אובדן בית מקדשנו זהה לכאב ולצער על אובדן הקדושה הנחרבת במדבר הלב, שם שממה וציה רוחנית, ההרגש אלוקי סר, ואת מקומו תפש שר החומר, צר צורר, אין שמחה ואושר נקיים, הכל יחסי, תלותי, נתמך על סיפוקים גופניים חיצוניים בית המקדש הפרטי חרב.
מזמן לזמן הלב מתקומם על האהבה הנכזבת לה הוא עד, האהבה היהודית השורשית ליוצר האדם, בורא ומנהיג הבריאה מומרת עד מהרה באהבה זרה ואחרת, הרשימו דקדושה שהותירה האהבה הטבעית ההיא עדיין לוחש גחלים לוהטים הוא מדריך את מנוחתנו.
כך מתפתחת כמיהה לא מודעת לאמת האלוקית החמקמקה, הנפש תובעת מזון של כאן ועכשיו, התחליפים זרים לה, היא קצה בהם, אך מפרשת את הסלידה בפרשנות מוטעית, הלב רוצה משהו ואינו יודע מה? המצב מסתבך והולך.
בדיוק מושלם כמו ההולך במדבר, תחת השמש הקופחת ועל החול שלא נגמר, ארץ ושמים, תכלת וחום, אין עוד משהו אחר, "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי בארץ ציה ועייף בלי מים", הלשון דבקה לחיך, הגוף מאבד נוזלים, הראש סחרחר, אין אפשרות הגיונית להתקיים.
מה עובר בראש הנווד האובד הזה? מים! חיות! הוא מתגעגע לחיים הפשוטים, הוא לא צריך נכון לעכשיו שום דבר אחר חוץ ממילוי יצר החיים הדומיננטי כל כך. האם הוא יודע להשים אצבע ממרכזת מה הם חיים? לא! חיים הם העצמיות הפשוטה שלו, הקיומיות החיונית.
כך מתרחש תהליך דומה במישור הרוחני של החיים, לנפש העדינה רצונות כמוסים משלה, סודיים ובלתי ניתנים להבנה, בתחום הרוח והאמת היא נדמית כמהלך במדבר, שום דבר צבעוני ויפה לא מתאים להרגיע את סערתה הפנימית, את התהפוכות שהיא עוברת. כלום! היא רוצה רק חיות, ורק מזן מאד מסוים ומתוחם, אין לו תחליפים ואין 'כמו'… וכי יש תחליפים לחיים? יש משהו שדומה לחיות? רק החיים עצמם, כפשוטם, יכולים לענות על היצר הקיומי האנושי המפורסם רק לחיות, לא משהו אחר. הנפש, רוצה אלוקים! היא חפצה בקרבתו, ממנו היא נוצרה ואליו היא שבה, כל נסיון להציע תחליף כלשהו נידון מראש לכישלון. היא רוצה חיים. חייה הם חיי נשמות, אויר מזוכך ומזוקק של קרבת אלוקים.
זהו במילים ספורות תיאור קווי כללי על המוטיבים של החורבן והגלות, יהודי שהולך בגלות, יכול להיות בן חורין אמיתי, אך כשהוא משוקע במ"ט שערי טומאה של הריחוק מאור פני מלך חיים, הוא בעומק בור תחתיות אף אם הוא נמצא בארצו ובמקדשו כי הנפש היא העיקר.
לאחר שלושת השבועות, תשעת הימים, שבת חזון ותשעה באב, מופיעה בהדרה 'שבת נחמו', עם פרשת ואתחנן המרכזת בתוכה את עשרת הדיברות, מקבלים את התורה מחדש, בונים ארמון מהודר עם גינה יוקרתית ונחלי מים מפכים במדבר האימה של הישימון הרוחני. כי השם יתברך הוא בעצמו ולא אחר, קורא לנו: נחמו נחמו עמי.
איך נתנחם? וכי הצרות באו על פתרונן, וכי הקץ לגלות הגיע? ממש לא! ברגע כתיבת שורות אלו לפחות, יסודות המקדש נטושים, ותיירי אומות העולם מצלמים את שרידי המקדש. מה קרה עכשיו שנתנחם? התירוץ הוא פשוט "יאמר אלוקיכם", עצם הידיעה כי מדובר באלוקינו הטוב והמטיב, שנמצא איתנו גם בחושך גלותנו, יש בו כדי לנחם, כצידה לדרך המנעימה באופן יחסי לפחות, את השהות הנוראה במדבר הנפש.
בהמשך הנבואה הנשגבה אנו מתודעים לדרך הנוחם הגדולה הזאת, "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ"…
וכה אמר הרבי ר' משה מקאברין זי"ע: קול קורא בתמידות מלמעלה. פנו דרך כל מי שיש לו עינים מזוככות או אזנים מזוככות, מכל דבר אשר רואה בעיניו או שומע באזניו, לוקח מהכל רמיזא דחכמתא איך לעבוד את הבורא ברוך הוא. במדבר אפילו בשממה, בכל הגשמיות של העולם הזה. יש דרך ה'. בערבה אף במקומות ציה ושממה, ישרו מסלה לאלקינו.
בתוך השקט הנורא הזה, דממת בית קברות של מתי הנפש, אנו שומעים את ההד האלוקי כביכול, קורא לנו מעולמות כמוסים ונושאי-רז: קול קורא במדבר, כן, כן… בתוך המדבר הגדול והנורא הזה, שאין רואים לו סוף, אנו מסוגלים לשמוע את קול ה', וזה אומר הכל.
פנו דרך ה'… אל תביטו על המציאות החומרית התובענית המסיטה את המבט מהתפקיד שלשמו אנו כאן, פנו את הדרך והביאו את הנוכחות האלוקית בחייכם, ישרו בערבה מסילה לאלוקינו. בתוך הערבה השוממה הזאת, הכינו מסילה דרך כבושה ומסודרת למציאות האמת הגדולה, שכה עמלים הכל להעלימה מהרבה סיבות שבעולם. אפשר לומר, כי זה עיקר הנחמה מכל הצרות, כשאנו מסוגלים להכניס את השם בתוך חיינו, ולדעת כי אין עוד מלבדו…