{נשמות מתנגשות}

לחיות עם השונה

כמה קשה לחיות עם עוד מישהו, לפעמים. הלוא הוא כל כך אחרת ממני, חושב שונה, גישה מנוגדת, תפישת עולם סותרת, והעיקר רצונות וצרכים מיוחדים ואף מנוגדים ומתנגשים.

אך מה לעשות, אנו חיים בעולם, ולא על איזה ענן רחוק וגבוה, בהכרח אנו חיים בתוך הבועה הזאת הנקראת 'החברה האנושית', במשפחה, בעבודה, בחברה, בשכנות, ובכל מקום.

וראו זה פלא. לכולם יש רצון, וכל אחד מביא אותו אל זירת ההתגוששות, והכל מתערבל ומתבלבל, מה עושים, למה זה צריך להיות כך? מתי תיפסקנה כל הפוליטיקות העקיפות הללו? מתי?

זהו, שממש לא, אין שום סיבה שאנשים יחיו מתוך התגוששות והתנגשות. ותחת אשר יהנו מקירוב יסבלו מריחוק, הכל בגלל שהם שונים, לא מגיע להם ולא כדאי.

בכל פעם שאנו נתקלים במתח סביב איזה ענין מסוים, עלינו לזהות את המניע למתח הזה, לא תמיד המילים הנאמרות בפירוש הן מביעות את התסכול הפנימי, היוצר את הקונפליקט בין הניצים הסמויים… לא תמיד… כי המילים האמיתיות, המגדירות, המתחמות צרכים בסיסיים פשוט לא נאמרות, מלחמה שקטה ואכזרית מתחוללת.

המפליא ביותר הוא, כי הכול מתרחש תחת מטריית מידות טובות, נימוסים מתורבתים, כלומר, האדם כועס, פגוע וחסר ישע, אך שותק לזולתו, הוא חש לכוד בקשר עמו, אך למד לשתוק… שם בפנים, הוא צובר הררי-עד של כעסים איומים ונוראים, לבת הגעש פשוט תמתין לעת מתאימה יותר.

אוהו, היא ממתינה, ההר תמים למראה, שקט וידידותי לסביבה, אך הלבה הרותחת והגופרית, מבקשת לבטא את עצמה, ביום מן הימים הכבש יהפך לאריה, וגם אם לא… בכוחה של אותה אש מסוכנת לכלות את בעליה, איזה מין שקט זה היה? שלפני הסערה?

כאשר מתגלעים חילוקי דעות, רצונות וצרכים בין שנים, עליהם לדעת, כי הטוב ביותר הוא לפתור את הקונפליקט ולא להעצימו, גם אם שותקים, אין הצורך מתבטל, הצורך ממשיך להצריך, והקונפליקט מוזן בכמויות שיספיקו לו להתגדל ולקום על יוצרו בזעם הרסני אין קץ.

בוקר טוב! יגידו כולם, בודאי שהכי טוב שבעולם היה, לו הייתי יכול לפתור קונפליקט, אך איך? למען השם? איך אדבר על כך, הלוא זה יכול להיות יותר גרוע? מה אעשה? אלך לזה שכנגדי, ואומר לו, כך פשוט, תראה, אני מאד פגוע וכועס… מה טוב בזה? התשובה מפתיעה יותר מהשאלה, משום שתהליך העצמת הקונפליקט, מסוכן יותר, והוא מגן על עצמו דווקא בחסות השתיקה שנותנת לו את הכוח להמשיך להתכתש באוירת המתח שהולכת וגוברת.

'הריחוק' הוא זה שמפריע ללבבות להתקרב, הפשרה שלא תושג לעולם, יכולה להיות ברת סיכוי רק בין שני אנשים קרובים ולא בין שני אנשים עוינים. כיצד נוצר קירוב? דווקא על ידי הדיבור! ואף דיבור של הבעת רצון מנוגד, וגילוי אכזבה מאי מילויו זהו מתכון לקירבה ולא להיפך.

רצונכם בפתרון קונפליקט? הציפו אותו על פני השטח, אל תתנו לו להתחבא בלבבות, אל תנציחו אותו בקופסת הזכרונות שאינה נפתחת לעולם. אם תדברו אודותיו, ותנו גם לשני לדבר, השיחה יכולה להיות בראשיתה די טעונה, עם תחושה מוזרה של מלחמה, אך לתדהמת המשתתפים, יריית הפתיחה שלה היא גם קולות הסיום של הלוחמה הפסיכולוגית המיותרת.

יש לך קושי? דבר עליו! אל תאטום בפנים. דבר עליו כקושי שלך, כצורך אישי שלך, לא בהשפלה ובהתייחסות אישית עולבת. נפגעת? קח זמן לדבר על זה, ולהביע את הכאב, ייתכן מאד ואת המידע על הכאב אתה נושא לבדך, ופשוט אין לך כוח לעמוד בנטל תן לזה פיצוץ מבוקר ובוגר, ועד ארגיעה אין ניגוד יותר.

כלומר, לא תמיד תיפתר הדעה המנוגדת, אך תמיד ימצא שביל הזהב למצוא מקום לשנים ויותר, במסגרת חיינו, אנו חווים הרבה חויות של ויתור או כניעת ראש, אך לעולם לא נוכל לוותר על צורך, גם אם נרצה בכך מאד, ואם כן נוותר, הצורך יישאר בפנים ואנו ניאסר במאסר הקונפליקט, שעוד ייצא מתישהו מהבקבוק החבוי בקפלי גלימת הזמן, וחבל.

*

במצוות עשה של לא תשנא את אחיך בלבבך בלבבך דייקא, מצינו את רזי החוכמה הזאת, השנאה שמקבלת ביטוי בחוץ, בגילוי דעת מכובדת, גם אם אינה טובה לפי כל אמת מידה, אך היא תחילת פריקת נשק, שנאה שאינה בלב, סופה להתאייד, ההידברות מחוייבת המציאות מסיימת מתחים במהירות האור, שוה לנסות את עצתו של א'ל אמונה.

חוכמת החיים המבינה כי רק כך ניתן לחיות, משלמת במזומן לצועדים בנתיבותיה, העולם השקט של שנים שיודעים לדבר בקול רם, שלו יותר מהשותקים הנצחיים צידה לדרך לקראת חיים נוחים, איכותיים ויהודיים יותר.