אבל צריך לזה קצת סבלנות…
כל אחד רוצה להצליח בחיים.
זוהי משאלה שנלחשת בחללו של עולם ללא הרף, אין בריה שלא רוצה להצליח, כל אחד בתחומו הוא. המעניין הוא, שרובנו עושים כמעט הכל שלא להצליח באמת, זאת כמעט גאונות בהריסת ההצלחה, טבעו המורכב של המין האנושי…
להצלחה יש סוד כמוס, שלא רבים יודעים אותו, גם היודעים, ולמדו אודות הדרכים להשיג ולהצליח, מתכחשים לו, הוא סוד גלוי, ועדיין נשאר סוד, היא מילה אחת: 'סבלנות'! סבלנות מלשון סבל, כי זה לא נעים כל כך בהתחלה, זה דורש עוצמה פנימית חדורת שליחות אני סובל עכשיו את הטוב העתיד לבוא עלי.
הסבל המקצועי, הסוחב על גבו פריג'ידרים ענקיים, גוו כפוף, וחבלים עבותים קשורים למותניו, זיעה ניגרת ממצחו, לרוב הוא לבוש מינימאלי, אין זה נעים כל כך בלשון המעטה, האיש עובד קשה… וקשה מאד.
יש להניח, שסבל מצליח, הוא סבל שאוהב את העבודה, וממתין לשכרו בכל רגע נתון ביום, האיש הזה זכה להתפרנס, משום שהיה לו אורך רוח לסבול ימים שלמים בשביל מטרה גבוהה יותר במקרה שלו: התפרנסות.
לו היה האיש חסר-כושר-סבל, גם אם היה יודע את רזי המקצוע, וכוחו עצום ואף מבוקש על ידי חברות הובלה, לא היה כל נתון מועיל שיש בו מביא אותו להצלחה שלשמה הוא מסוגל לעבוד, כי נקודת הפתיחה של הכל, וגם המסיימת היא: סבלנות.
פעמים רבות, באים לטיפול אישי, זוגי ומקצועי, אנשים שהם בעצמם משכמם ומעלה, אך לא ניתן לעזור להם להשביח את חייהם האישיים, משום שאת הדבר היסודי ביותר בחיי האדם נעדרים הם, והם: הסבלנות, ההמתנה וארך אפיים…
גם במישור הבינאישי, הסבלן הנעים, הממתין לשלו בנחת, גורר אחריו מעריצים בלב ונפש, אנשים מתחברים ביותר, לאיש שיש לו את הנתון המכריע הזה בין תכונות נפשו, הם יודעים, שכל גילוי של מחדל שלהם, יתקבל בענייניות ולא בכעס זועף. כי לכל דבר יש זמן ועת לכל חפץ תחת השמים המתן לתורך, בכל דבר וענין, אלו המצליחים האחרים לא! זה כל כך פשוט.
חז"ל מספרים לנו על המסירות על קדושת השם שהיתה לראשונים, ורב אדא בר אהבה היה הדוגמה, הוא קרע ברחובה של עיר בגד לא צנוע של בת ישראל, אך אבוי! הוא טעה בכותית, שלא היתה נתונה למרותו, הוא נדרש לשלם את הנזק בארבע מאות זוז, הוא התבטא מתון מתון לו הייתי… מתינות זו היא ארבע מאות זוז.
בכל פינה שאנו פונים בחיים, אנו נדרשים להתאזר בסבלנות, לא תמיד אנו מסכימים עמה, אך היא סוג התקשורת הנפוצה בין בני תרבות. אף אחד לא יגש לסניף דואר מקומי הומה ממתינים, כשהוא פורץ את התור, אף חובט פה ושם במרפק גס, הרי הוא רוצה לגשת, הוא ממהר… מה לא בסדר? כולם ימחו בו, לא יהיה מי שיבין, נדמה שגם לכולם זה מובן, ואין אחד שחפץ להתנהג כך.
הפלא הגדול הוא, שבבית, במקום הטבעי שלנו, שום דבר לא ברור, הכעס, והאימה שאנו מטילים ברצותינו דבר מה, ראוי לציון… או אולי ללמידה על ידי סטאז'רים להבנת נפש האדם. זה האחרון לא כל כך תרבותי כפי שהוא מציג את עצמו, ברוב הפעמים בחייו, הוא מתנהג ממש בדיוק כפי התסריט ההזוי הזה של תן לי עכשיו ומיד, ואם לא אפוצץ אותך…
הוא ימשיך לעשות כך, גם אם הוא רואה ונוכח בפירוש, כי התקשורת הלקויה הזאת, הגישה הקלוקלת של חופזה וחוסר סבלנות תוקעת את כל חייו, אין שום סיכוי להצלחה באף מקום עבודה או באף קן משפחתי, עם אדם שאינו לומד סבלנות מהי. האיש בעל מום חברתית, נכה של ממש.
בעבודת השם, מצווים אף אנו להמתין לאור הגילוי, אדם הנכנס לעבודה קדושה זו, מצפה, מטבע הדברים שהסיוע העליון בוא יבוא ולא יאחר, אך לא! האדם, כבכל תחומיו, נדרש להמתין, ולפעמים המתנה מייגעת חסרת-אופק-סוף. לאט לאט, ללא ראיית האור בקצה המנהרה, לדדות בחושך החומר, ולהבין כי כמו בכל דבר ההצלחה תלויה במידת ההתחזקות בשלב ההמתנה.
עם ישראל כולו, עובר את החוויה הזאת במהלך דורות, ההמתנה הממושכת דיה, לגאולה האמיתית והשלמה, תבעה מאתנו סבלנות של ברזל, זאת בודאי לא סבלנות של אין אונים, היא סבלנות של תקוה, סבלנות שבונה את ההצלחה והגאולה, נדבך אחר נדבך, עד לבוא הסוף הטוב, אמן ואמן.