אני לדודי ועלי תשוקתו
כל נקודת החיבור שבין יהודי לבורא עולם היא נקודת האהבה. כל קשר בעולמנו מושתת על היסוד הזה, אם לא בחיצוניותו הנגלית הרי שבפנימיותו הגנוזה, קיים בסיס זה, כל העולם מלא אהבה ועולם חסד יבנה.
אנו אומרים בקריאת שמע: ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך אנו נדרשים לעורר אהבה עצומה וענקית כזאת אשר תקיף את כל היישות שלנו.
– "וחייב הכתוב שתהיה הרגשת הלב באהבתו יתברך בגדר הגדול שאין למעלה ממנו, ודבר זה הוא דבר שהטועמו ידע מהותו וערבה לו טעימתו אין שיעור לה" (אור החיים הקדוש).
כל מה שיש לנו אמור להיות משועבד לאהבה הגדולה הזאת, אנו נתבעים להפקיר הכל על מזבח האהבה הגדולה להקדוש־ברוך־הוא.
השאלה היא רק 'איך'?
איך זוכים לכך?
וכי זה פשוט?
אפשר היה לומר, כי בסך הכל יש סיבה הגונה לאהבת השם, כי הרי אם מאמינים אנו במציאותו של הבורא, הרי שהטוב המורעף עלינו מן השמים, אפילו בעד נשימת אפנו, מצדיק את היותנו אוהבים את ה' המקיים הכל, אך מסתבר, כי הדבר אינו פשוט כלל ועיקר.
אנחנו נולדנו כאנשים, בעלי חומר עב וגס, הנוכחות הגשמית שלנו מעוורת את עיני המציאות הרוחנית, כך אנו מוצאים את עצמנו רחוקים מאד מאהבת השם זה לא כל כך פשוט לאהוב את ה'! אך הלוא מצוה היא וללמוד אנו צריכים. כי בפנים, בפנים, יודעים אנו, זה יהיה מאד טוב – לזכות לחיות חיי אהבה אמיתיים כאלו.
על פי פשט, ברור, שאם ה' מצוה אותנו לאהוב אותו סימן שיש אפשרות לכל יהודי ויהודי לזכות לאהבת השם. יתירה מזאת, מרחוק אנו מבינים, כי כל מושג האהבה בכלל נובע מהמקור האלוקי, כל זה שיש בכלל אהבה בעולם, הוא מחמת הרצון האלוקי של האהבה בינינו לבין ה'.
פלאי פלאים!
יוצר הטבעים מצפה לאהבתנו.
אהבת ה' היא הדבר המרתק ביותר שייתכן, הנכנס לים האהבה הזאת מרגיש הנאה ועומק התענוג שאין לשער.
אמרו צדיקי החסידות, שאם היו בעלי התאוות מרגישים את העונג של אהבת השם, היו מואסים בכל התאוות, ואצים ורצים לאהבה הגדולה הזאת המביאה את האדם לרמות גבוהות כל כך של עונג… לו רק ידעו! אם היו יודעים אך הצרה היא שאנחנו לא רוצים לדעת… איזה עונש – – – –
אהבת ה' מדחיקה את כל האהבות האחרות שבעולם, ויוצקת להן תוכן מיוחד, חדש, נשגב. אך לזכות לאהבה הזאת, זוכים רק אחרי משהו שהוא נראה הכי להיפך מזה צריך יראת שמים!
מידת היראה היא הכיתה הראשונה של בית הספר להתקרבות אל הבורא, המדלג על הלימודים בכיתה זו, לא יזכה לאהבה אמיתית לה', הירא הוא האוהב. ככל שזה נראה מפתיע, מידת היראה היא חלק מאותה אהבה גדולה אינה דווקא מידה מנוגדת, היא משלימה ומתמזגת, המקום בנפש שמשם נובעת היראה, הוא מקום של אהבה, מחמת יראתנו לפגום באהבה הגדולה שבינינו לבין אבינו שבשמים אנו יראים!
וכך כותב האור החיים הקדוש: אין אדם משיג גדר האהבה עד שתקדים בו היראה והוא אומרו ואהבת מלבד גדר היראה, ואומרו את ה' פירוש על ידי האהבה אדם מתדבק בה'.
כאשר היראה הזאת, ודווקא הזאת, מובנית היטב בנפש, התחושה של יראה מקבלת גוון חדש של צבעי האהבה הלוהטים, האדם מתחיל לאהוב את אהבת ה', ומשם הדרך סלולה אל בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך…
כל העולם מלהג ללא הרף את המילה המדוברת כל כך: אהבה! כל אחד שואף להגיע אליה, החיים בחוץ מככבים סביב המושג הזה עד לזרא, אך המקור של ההרגשה הוא כאן – באהבת כל האהבות, היא אהבת האלוקים.
ועוד, כאשר אדם זוכה אל אהבת השם, לבו פתוח כאולם לזכות לאהבת הבריות, וכמאמר הבעל שם טוב הקדוש: "מי שאוהב את האב הוא אוהב את הבנים".
בהגדרתה המדויקת של האהבה מלמדת אותנו כי אני בשביל האהוב ללא תנאי וסייג, רצונותיו הם רצונותיי. את המוטיבים הללו עלינו לתרגם לאהבה שלנו אל הבורא, בבחינת "אני לדודי ועלי תשוקתו". שכל חיינו יהיו מוקדשים לעשות נחת רוח ורצון למקור האהבה העליון, ברוך הוא וברוך שמו.
כך תתחדד יותר ההבנה בדבר דקדוק המצוות, שזה נראה קצת מצמצם את האור ומגבילו, כי הלוא העיקר הוא הלב והפניות וכו' אלא שכאשר מדובר באהבה, אין שום קושיות.
הקונה מתנה לאהובו, כל הווייתו נתונה למתנה, לטיב, ליופי, לאיכות, שהכל יהיה שלם ללא פגם, כי פגם כזה נתפש אצלו כפגם באהבה הפנימית. כך, יותר מזה הרבה, היא מערכת קיום המצוות, בפרט מצוות עשה הם גילויי אהבה גנוזים בלבנו לידיד נפש אב הרחמן, שממנו אנו מבקשים:
משוך עבדך אל רצונך…