על פי משנתו של הרב הקדוש מניקלשבורג זי"ע
סערה בארמון המלך.
איש לא יודע לפתור את הסיטואציה שהחצר המלכותי נקלע אליה. המעין… אוהו, אותו מעין מהמם ביופיו בעל המים הזכים, התכולים והנקיים שמפכים בעוז, והיו תפארתה של חצר המלכות נסתם.
אבוי, המעין מתייבש, משהו בפנים סתום… אין מי שפותח, אין מי שבקי בכגון דא, המים כבר לא נוזלים, המלך כאוב עד לאחת. מה עושים?
החכמים, בעלי השררה, אנשי המפתח והתפקיד, אלו שהיו ממונים על כגון דא נלאו לתת מזור לתחלואי המעין, בעינים רואות וכלות הביטו בצייה שנגולה לעיניהם, ולסירוגין, בחיוורונו המעציב של מלכם ועצה אין!
ברחבי הממלכה התגורר עבד פשוט, שעשה את ימיו ולילותיו בעבודות הבזויות ביותר בשירות מלכו, צר אופקים היה האיש, בלתי משכיל בעליל, חסר יומרות ופשטני עד אימה… כלומניק קלאסי.
כשהחדשות הרעות הגיעו לאוזניו, לא ידע את נפשו, הוא, ששלוותו של מלכו היה חלק מחייו הפשוטים והמסורים, התקשה להבין את אוזלת היד של אלו שהופקדו על מעשה המלך ונבערה עצתם.
הוא החליט לקחת את הענינים לידים… בלי כל גינוני נימוס פילס לו דרך בין המון המתגודדים סביב המעין ההולך ונכחד, פשט את בגדיו, וצלל למעמקי המעין, לקול הלעג של הנוכחים החל לחפור בחריצות באדמת המעין החרב.
והנה הפתעה… דווקא חסר הישע הלז גילה את הסיבה לחוסר המים באפיקי המעין, במו ידיו שלף את האבן הסותמת שנתקעה לה במקום הלא נכון הוא הרימה בתרועת ניצחון, ושצף קצף של מים זכים החל שוב לעבור במתאר האפיק הישן והמוכר המעין חזר למסלולו התקין.
המלך שעמד אותה שעה בחלון הארמון הקרוע לרווחה לעבר המעין, משוש לבו נדהם לראות את משרתו הפשוט והכנוע עושה את הגדול שבשירותי הממלכה. לבו החסיר פעימה, הוא התרגש עד מאד, ואץ רץ אל החצר לחבק את העבד הפשוט, שדמותו הפכה לסמל תושיה לכל אנשי המלך גדולים כקטנים.
סיפור חינני זה, סופר על ידי, הצדיק, הגאון הקדוש רבי שמואל שמעלקא מניקלשבורג זי"ע, תלמידו הנערץ של המגיד הגדול ממעזריטש (נפטר א' אייר תקל"ח) והנה הסיומת לדבריו:
"ונמצא, שהגיע נחת רוח אל המלך מהעבד הפשוט הזה יותר מהחכמים, שהרי בדבר זה לא עמדה להם חכמתם, ונתקנו המים על ידי העבד הפשוט"…
כמה אופייני לנושאי דגלה של תורת הבעל שם טוב הקדוש, לראות בעבדותו של העבד הפשוט את הגדולה שבעבודות. זה הסוחב את האבן הסותמת וגורם להשפעות העליונות שיזילו את שפעת חסדיהם הנאמנים לעולמנו הצחיח.
הטעות יכולה להשתחל לתובנתנו, כי תמיד תמיד הפשוט והסכל הוא העבד הנרצה לפני הקדוש-ברוך-הוא, לכו לכם תלמידי חכמים, האנשים הפשוטים עיקר… ככה זה משתמע מסיפור זה, ועוד אחרים כמותו. לא?
אך אויה, כאן הטעות הגדולה. המסוכנת והמעוותת. העבד הפשוט מי זה? זה מי שמסוגל להיות אחד שכזה, בעצם, גם בסיפור הזה, לא הפשטות כיכבה כדומיננטית בהצלחה המפתיעה. ההיפך, עשה האיש מעשה שר מורם מעם. ואם כן, למה עבד פשוט? לא פשוט בכלל.
הפשטות של העבד היא שעמדה לו הקפיצה המגוחכת למעמקי המעין הנרפש, היא ממאפייניו של הפשוט, ללמדך, פשטות זו מדרגה, גדולה ונשגבה עד מאד, כזאת שלא ניתנת להשגה בקלות היא אמורה להקפיץ אותנו פנימה לגולל את האבן.
מדרגת הפשיטות אינה רק מסוגלת לחולל פלאות של שחרור אבנים סותמות, בעיקר תפקיד גבוה מזה יש לה לפשטות האצילית. היא מסוגלת 'לזהות' את האבן, לחשוף את מקור הבעיה, להכיר את מחיצת הברזל המפסקת, התוחמת, המונעת… .
כן, לראות אותה להישיר מולה מבט עיקש, ולשלות אותה החוצה, אין אבן יותר. איי אבן, היושבת על פתח מנהרת הלב, שכולו מעין מפכה של אהבת השם, אבן קשה וכבדה מי יגולל אותך החוצה, מי יגרום למימיו הנוזלים של היהודי לזרום בעוז?
מי?
הפשטות! התמימות! חוסר היומרה כאותו עבד בשעתו שפתר את מצוקת אנשי המלך החרדים לשלמותה של המלכות.
עלינו לזכור זאת תמיד, הקרבה לאלוקים אינה קשורה עם שום כשרון, היא דורשת דבר אחד ויחיד מוכנות לקפוץ המימה, לעשות בשיא הפשטות את הדבר שנראה הכי בלתי אפשרי שבעולם לגולל את האבן שאחרים נכשלו בה.
התמים, המוותר על כל מישרה בעולם וחפץ אך ורק בטובת אדונו מעיינו למול עיניו, כאשר הוא צחיח ולא פורה אינו נותן מנוחה לנפשו הוא זה אנחנו, רק נשים לב לאבן הסוררת, סלע המחלוקת בינינו לבין אבינו שבשמים
נסירנה…
נשליכנה…
ונהיה דבוקים בחי החיים בו יתברך לנצח.