על העדות השבועית שלנו אודות בורא הבריאה
השבוע שוחחתי עם יהודי נכבד בעל צורה, ונסובה השיחה אודות העדות שאנו מעידים, כביכול, על בריאת שמים וארץ על ידי הקדוש־ברוך־הוא, בלילי שבתות בעת אמירת ויכולו.
האיש הקדים שאין לו שום ספק וספק ספיקא על אמיתת הענין וכו', אך דבר אחד מקשה עליו כל השנים, איך ניתן לקרוא לזה עדות?
והלא אין העדים מעידים עד שיראו בעיניהם?
וכי אנו ראינו בעינינו?
וסיים, שלשון זו של 'עדות' מקשה עליו כל השנים. סוף סיפור.
את האמת?
השתוממתי קצת. וקצת הרבה, אפילו.
ולא בגלל שאני חושב מחשבות של גנאי על אותו יהודי יקר, אלא משום שהכתה בי הכרה מאד עמוקה, אשר מאז, אינני מפסיק להרהר אודותיה.
"אהה", אני אומר לעצמי, נכון ביותר!
"עדות דורשים מאתנו"…
ובעדות כמו בעדות, צריך שתהיה אמינה ואמיתית ללא כחל ושרק, ובפרט גדלה האחריות כאשר מדובר בעמידה כנועה מול בוחן כליות ולב – היודע את כל מחשבתנו.
איום ונורא!
אולי ניתן להתבונן בזה מצד נוסף.
אם אמנם קראו רבותינו להצהרה שבתית זאת בשם 'עדות', אולי משמע מכך, שאנו כן ראינו את מעמד בריאת העולם? או אולי הננו רואים אותו עכשיו…
אם כן, התמיהה מתעצמת.
"מתי ואיך? ראינו בעינינו את הרגע המדהים של בריאת העולם, והלא לא היינו קיימים אז? איך תובעים מאתנו דבר כזה"?
הנה לנו מושג אשר כשלל מושגים מופשטים נידון לעיוות מחריד, בבואו לכלי מחשבה אנושית, אנחנו מסתכלים על בריאת העולם שהיתה, כידוע לכולנו, בזמן שלא היו קיימים יצורים נוספים, ומכל שכן שלא אדם, ועל אחת כמה וכו' לא אנחנו.
אולם שוכחים אנו, כי כל המושג של 'זמן' הוא מושג יחסי, הזמן הוא בעצמו נברא, ואצל הקדוש-ברוך-הוא שאינו מוגבל בדפוסי זמן או מקום, בריאת העולם מתרחשת ממש עכשיו. הרגע. הפסוק "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם", אינו תיאור התרחשות שהיתה כי אם מעשה שהווה תמיד.
כי אכן בכל רגע ורגע השם יתברך מחדש בטובו תמיד מעשה בראשית.
ההבנה העמוקה במהות הבריאה ובנוכחותו המתמדת והמחיה של בורא העולם, מנהיגו ומשגיחו מעניקה למהותנו כברואים מימד אחר, עמוק ונשגב יותר. לא עוד קיימים כאן ישויות נפרדות המסכימות לקבל על עצמן עולה של אמונת אמת במציאות השם.
כאן ועכשיו, הופכים אנו לישויות שאינן ישויות אלא מהויות שהן בטלות ומבוטלות לאורו האינסופי של מי שאמר והיה העולם, מציאויות נבראות אשר נשאבות ומתאיידות באש הגדולה של מציאות השם יתברך, מלכו של עולם. או אז, עינינו הרואות עץ ואבן, אגם והר, איש וחי, בית ועגלה וכו' רואות הן בעצם את הישות היחידה הקיימת בעולם.
אין זה הסבר אודות מהות העדות ההיא, אלא אלו הם דברי אמת נוקבים ויורדים עד עמק החקר, השבת, האמונה, התורה, המצוות, כולן מתעגלות על ציר אחד איתן פקיחת העין הרוחנית של נשמתנו והפיכתה לרואה נכוחה את האמת שבבריאה:
את האמת הזאת אשר כל בריאה מעידה על ברואה.
יש לך עינים? מה אתה רואה? בריאה? רוץ ותעיד עליה.
האמונה שלנו בדברי התורה אינה כאמונת עד מפי עד, אשר איינה קבילה בדין, התמסורת המדוייקת, העדות המדהימה של אבותינו שעמדו מול ההר הבוער לעיני מיליונים, אין לה צורך בראיה גשמית תורתנו אשר נבדקה בדרישות ובחקירות אינה זקוקה להוכחה כלשהי, שמחווירה לעומת המציאות שאבותינו ראו בעיניהם. זה על התורה.
האמונה בבריאה ובוראה היא פעולה שכלית פשוטה הקשורה עם האדם החושב והלוגי.
והיא, התורה, זו אשר הכניסתנו לפני ולפנים, לעומק ההוויה האלוקית הרואה את השם בכל צעד ושעל. אשר פוקחת עת עינינו העוורות לראות את פסיעותיו של א'ל אמונה מדשדשות בכל רגע נתון בארמון עולם העשיה שלו.
אין א'ל האמת זקוק לעדות שלנו, היא נעשתה לטובתנו, שנהיה שותפים פעילים בעדות נוראת ההוד הלזו, להטעימנו טעם שבת קודש, להרוותנו מהמים הזכים המפכים במעין בית השם, שנשמתנו תצורף בכור הכבשן הלוהט של אהבה ודבקות לכן נאמר "ויכולו השמים את הארץ".
בכל שבת, אנו, בשקט הפנימי שלנו, מנסים להאזין לקול ה' אלקים המתהלך בגן לרוח היום. וכאשר נווכח בנוכחותו הרכונה אלינו, נשאב אושר ושמחת חיים.
משם נשאב כוח לכל השבוע הרוחני שלנו.