היום ולא מחר
הבה ונזכור זאת – דחייה אחת יותר מדאי….
בפרק הקודם הדגשנו את היעד החשוב – ללמוד בכל יום דף גמרא, שהוא יעד לעצמו, ולא רק אבני ציון דרך ליעד האחר – לסיים את כל הש"ס. נגענו גם במעלת הזוכה ללמוד בכל יום תורה, היינו דף גמרא, מצד חובת היום… בפרק זה ברצוני להרחיב קצת את הענין הזה, משום שהדחיינות, גם בלי ההקשר של חובת היהודי ללמוד בכל יום – היא אם כל חטאת.
כידוע, למי שיודע טיבו של לימוד הגמרא, אפשר ללמוד דף גמרא בכמה אופנים, אפשר ללמוד בכמה דקות, אפשר בשעה, ואפשר ביום שלם, ואפשר גם, בלימוד העיון, כמה וכמה ימים עד אין מספר… כי עמוקה תורתינו הקדושה לאין ערוך. גם כאן צריך לעשות סדר מסודר, ולדעת, אם לימוד הדף היומי הוא הלימוד העיקרי שלי – הרי שבודאי עלי ללמוד אותו בכל יום! ואם הוא רק כתוספת לשיעורים האחרים שלי במקצועות התורה, הרי שרק ככה אפשר להתקדם, אם לא דוחים אף יום מהלימוד היומי למחרת.
דבר זה תלוי בחשיבות הגדולה שהלומד מעניק ללימוד הזה, אם התלהבותו פחתה, והוא לומד כנסחב אחר הקבלה הראשונית שלו – הדחיפות ללמוד בכל יום פוחתת, והוא סומך על אפשרויות אחרות 'להשלים' את הלימוד, מלבד עצם העובדה שאין דבר כזה 'להשלים', כי חובת היום 'הזה' אי אפשר להשלים, היום תובע את חובתו… את הדף שלו… וזה צריך להיות עיקר שבעיקרים למי שרוצה להצליח בלימוד כל הש"ס – בשום פנים ואופן שלא לדלג יום אחד מבלי ללמוד את הדף של היום הזה!
כדי לשבר את האוזן, עלינו להמשיל את הלימוד הזה לאכילה ושתיה, במציאות אדם שלא אכל ולא שתה יום אחד, גם אם יאכל ביום האחר, הרי שהחסיר מזון מגופו – מזון יום אחד. וברבות הימים הגוף יתבע את עלבונו, והוא יהיה אמור להשלים אותו במיני מאכל בריאים להחיות את נפשו, אם חפץ הוא בבריאות. אף אדם לא יאמר – אין לי מה לאכל היום, אני כבר אוכל בשבת… כן לא יאמר אדם, מחרתיים אשב בבית המדרש ו'ארביץ' אילו שבעה דפים, ואשלים את כל החסר. כי אמנם את הלימוד למדת (אם תצליח), אך הימים שעברו סדקו את חומת העקביות שלך, והלימוד שלך, היפה כל כך, נמצא בסכנת הכחדה.
המציאות גם מראה, שבדרך כלל, רובי דרובי דאנשי, לא זוכים באמת להשלים את הלימוד בדרך לא עקבית שכזו, אף אם בהתחלה זה מצליח קצת, בגישה כזו, אפשר לומר, שהפסק הלימוד לא בא בגלל שאני חייב מסכת אחת שלמה, אלא הוא החל באותו יום בו החלטת לדחוף למחר את הלימוד. לא, אל תעשה זאת, ואפילו פעם אחת.
הדחיינות אינה רק מיום לחבירו, גם אדם שנזכר בשתים עשרה בלילה שהוא לא למד, אף שבסופו של יום – כן הצליח ללמוד את חוקו, הרי זו שטות שהצליחה, כי אם כך ינהג תמיד, אזי ממה נפשך, אם זה לכתחילה – הרי שזהו זמן לימודו, ועליו להיות קבוע בשעה זו. ואם אינו זמן לימוד לכתחילה, כפי שכך מסתבר, הרי שהוא דחה את לימודו לשעה 'מסוכנת' מבחינת האפשרות ללמוד, בגלל עייפות וכו', וברור, שעם הזמן יפסיק את הרצף וחבל.
לכן מלכתחילה צריך לזכור, כי זהו הדבר הראשון ביום, ואף אם נדחה, צריך לזכור כל הזמן, במשך כל שעות היום, כי דחינו משהו שאנו עלולים להפסיד אותו, ושיהיה בעינינו כמו ארוחת בוקר שנדחתה לשעה יותר מאוחרת, כמה אפשר לדחות את האוכל החיוני כל כך? ככל שהדף יהיה חיוני ממש, הדחיה לא תהיה עד שעה מוזרה, אלא היא תכנס איפה שהוא באמצע היום אם לא בתחילתו.