התחום הכי בעייתי בנפש האדם
רבות נכתב על האגו האנושי, המנופח, הגדול, הענק… אשר כל אחד יודע שבו אסור לפגוע, עצם נקודת החומר שבאדם היא הישות שלו, עליה הוא יגן מכל וכל, יתקומם על ניסיון לפגוע בה וינקום את נקמת אבדונה, זה כל האדם.
אם רוצים להביט נכוחה עד כמה האדם הוא חדלוני – 'גארנישט', כפשוטו וכמשמעו, עלינו להבחין בו בעת יציאתו לקרב על האגו, מדהים להיווכח עד כמה האיש הוא קטן ושפל פתאום פרחו האידיאות, פגו הערכים, אין חשיבות לשום דבר אחר מלבד האגו, הקטן והנחות הזה.
איננו מדברים על הגאוותן הקלאסי של כל בית מדרש, שריח גסותו נודפת בכל שיחו ושיגו, הישות אינה נחלתו הבלעדית היא שוכנת אף בלב העניו הכפוף ומלא מתיקות צנועה, אם לא זיכך את מידותיו בעמל של ממש, הנך עלול להיבהל לראות את דמותו בעת מבחן האגו. דל גאה מוסתר…
ככל שבני התמותה קשורים לאגו הגס שלהם קשר בל ינתק, כך רחוק מהם אור השם יתברך. החשיכה שאופפת אותם היא הישות המסואבת, של מדומיינים הרואים בעצם אישיותם חזות הכול. הם יביטו במבט מאד מיוחד על העולם ומקריו, על סביבתם והתרחשויותיה, כשמרכז נמצאת דמותם האגוצנטרית הבלתי עבירה.
בכל התייעצות שאי מי יתייעץ עמם, המבט המרוחק והמעיין שלהם, יופנה ל'אני' הדומיננטי בכל צעד בחייהם, לא תוכל לשמוע מהם איזה דיבור אמיתי ללא שתתערב בו מחשבת פסול מלווה ביחצנו"ת מגוחכת ומעוררת חלחלה.
ההפסד הגדול ביותר של בעל הגאוה הוא בכך שאיש זה אינו יכול להתקרב אל ריבונו של עולם כלל. יסוד היסודות של קרבת אלוקים ועבודת השם היא ההתבטלות המוחלטת בפני מציאותו של אדון עולם אשר מלך. זו לא רק גישה נדרשת בשעת תפילה או לימוד מוסר, זו חייבת להיות הגישה האולטימטיבית בכל רגע בחיים, כל האישיות של 'היהודי תאב קרבת השם' אמורה להיות נכנעת לגמרי מלפני ה' ללא גבול.
אין קדושה זו קרבה לחצאין, לא תתכן דמות בעלת שניות, אשר כשהיא סוגדת לאלוקים חיים היא בעלת ענוה ושפלות, וכשהיא באה במגע עם בני אדם היא מתנשאת ורומסת העובדה הפשוטה היא, שבעל הדמות הזאת הוא שקרן ומזוייף מתוכו, גם אם הוא עצמו אינו חש בזיוף הנורא הנודף מכל תנועה שלו. בתת מודע רוחש השקר האנושי ומקים מחיצה מול אור הבורא.
הקושי של ביעור נגע הישות, נעוץ בכך, כי על מידה זו אין דרך 'לעבוד', היא באה כתוצאה מהתחושה המפותחת במודעות האדם אודות אפסיותו המוחלטת של הקרוץ מחומר מול הדרו של מלכנו הנצחי.
ועוד, הניצחון על מידה סוררת זו, אינו בא ביום מן הימים, כי אם באותו יום אחרון, בו רואה האדם את הבדיחה האנושית במערומיה, עד אז על הלוחם לאסוף אלפי נצחונות קטנים ומעטי משמעות לכאורה, בכל יום בא יצר הגאוה לאדם ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש-ברוך-הוא, אשר אליו נזעק בתפילה זכה איננו יכול לו.
מלבד החטא הגדול של דחיקת רגלי בשכינה בהנהגה מתנשאת וגאוותנית, הישות גורמת לאדם מחסום של ממש בדרכו אל האור הבהיר. עוינות הסטרא אחרא מתעצמת שבעתיים כשהיא נתקלת במין ממינה טומאת הישות או בלשוננו האגו.
מסופר על הצדיק הקדוש, רבינו אליהו הכוהן מאיזמיר שבאיטליה, בעל הספר הקדוש 'שבט מוסר', זכר צדיק לברכה, כי בהיותו דרשן מופלג וידוע שם, היה מכין את דרשותיו במקום שקט, לבל יפרעוהו הצובאים על דלתי ביתו מלעיין בדברים אותם הוא מבקשת לשאת בציבור.
ובכן, מצא לו הצדיק המופלא הזה מקום מקורי לשבת שם בשעות שלפני הדרשה. הוא פנה למקומם של הקבצנים המרוטים בעלי השקים הטיפוסיים, שם, איפה שהם רובצים לנוח מעייפות היום שחלף, התיישב הדרשן ההדור, על הרצפה המזוהמת בין עלובי החיים הללו.
כאשר נשאל רבי אליהו לפשר מנהגו המתמיה, היה עונה, כיון שהוא מבקש שהשכינה תשרה עליו בעת הטפתו לעם, וידוע הוא, שאין השכינה שורה אלא במקום נמוך ושפל בחרתי לשבת במקום כזה אשר שם השכינה – – –
אינני יודע אם נדרש מאתנו לשבת בצוותא עם מרוטי חיים, כדי להשיג מעט מאורה של השכינה הקדושה, אבל ברור, שבאופן סמלי ומכונן עלינו לשבת שם ברוחנו, על האנשים הטהורים לפתח בעצמם מודעות עמוקה מובנית, אשר 'תושיב' אותם, אם לא בפועל, לפחות ברעיון במקום בו מגיע להם… לפי האפסיות האנושית שאינה עולה בשם. פשוט להיות מכיר את מקומו.
תארו רק לעצמכם איזה עולם משובח יכול להיות לנו ללא גאוותנים גסי הרוח! איש את רעהו יבין, זה את זה לא ישפוט ויוכיח מרות, רק אהבה, שלום ולימוד זכות תוצאותיה של מידת הענוה הגדולה מכולן, לפי חז"ל (ערכין טז, ב).
הרמב"ן הקדוש כותב באגרתו המפורסמת:
"תעלה על לבך מדת הענוה שהיא מידה טובה מכל המידות טובות"…
גם אם זה נכון, שאי אפשר לזייף אותה אבל אפשר לבדוק על ידה את הברומטר של עבודת השם שלנו. אם האגו צף
הריחוק מהקדוש-ברוך-הוא פה… אימתני ומפלצתי המנער אותנו מכל טובה.
ואין אמת אחרת.
ולכן רבותי! כדאי להיכנע. .