{פספוס התפקיד…}

תפישת מהות מטרתנו בזירת החיים

יום שישי אחר הצהריים.

בית הכנסת ריק הספונז'דורים החרוצים כבר סיימו את מלאכתם, והותירו היכל מצוחצח ונודף ריח של חומר ניקוי.

הספסלים מורמים. ורק הגבאי המסור מביט על ממלכתו 'הפרטית' בסיפוק. הוא היה זה שדאג למנקה החדש שיעשה את מלאכתו נאמנה, ב"ה שזכה להיות משרת בבית ה'.

והנה… שוב הנודניק הזה, שמוכרח לבוא לכאן עכשיו לעשות 'מעביר סדרא' דווקא פה בבית המדרש הנקי. כמה פעמים הערתי והרכזתי, לכ-ו-ל-ם 'אני רוצה בית הכנסת סגור עד כניסת השבת'. אחר כך, זה מתלכלך לי!

אנשים פשוט לא מבינים…

המחשבות הללו סערו במוחו, עשן הרהורי הזעם איים לגאות לפתע הוא ניגש לטרדן הסורר, ובאחת שלף את החומש מתחת ידיו מעשה בעל הבית. הם חייבים ללמוד לקח, הרהר.

האיש, תלמיד חכם צעיר, הבין לנשמת הגבאי שהתפרצה לה והסתלק מן המקום.

אינני מקנא בעולם הבא של השמש. הוא איבד את עולמו באחת.

למה שלחו אותך דווקא להיות שמש בית הכנסת? דווקא בשביל סיטואציה זו כאן ועכשיו. להנעים לאיש תורני את שהותו בבית המדרש. להביא לו חומש חדיש יותר, להפעיל את המזגן או מי יודע מה עוד.

רק לא לבזותו… ולשלחו לשלום. רק לא זה.

היתה לו שליחות, הוענק לו תפקיד, הושמה עליו מטלה והוא 'פספס' אותם.

לא! לא התכוונתי היום לפנות אל שמשי בית הכנסת. זו רק דוגמית מפועלנו השמשי בעולמו של המשלח האדיר, יתברך שמו.

עולמנו, מלא משמשים טראגיים כאלו. אשר במסגרת השליחות הנשמתית שלהם קילקלו לגמרי ודווקא מתוך כוונות טובות הם בטוחים כל ימיהם כי נהגו כשורה. בעצם, הם פעלו 'בדיוק' ההיפך ממה שהיו צריכים לפעול. בדיוק.

כל אחד מאתנו נמצא כאן לאיזושהי שליחות. אופייה ומהותה של שליחות עלומה זו נבחנת לפי אמות מידת של הזירה המאד אינדיווידואלית שבה השליח-הנשלח ממוקם. אם בר דעת הוא, ומודע ליסוד ענינו בעולם הזה – עליו ללמוד את המשבצת בה שובץ להכיר בערכה, להבין את סגולת תפקידו. ללמוד את המטרה ולקבל את המטלה.

וכאן בא תמרור אזהרה!

… כִּי יֵשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בְּחִינַת מַלְכוּת, וְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, כֵּן יֵשׁ לוֹ בְּחִינוֹת מַלְכוּת. יֵשׁ שֶׁהוּא שׂוֹרֵר בְּבֵיתוֹ, וְיֵשׁ שֶׁהוּא מוֹשֵׁל בְּיוֹתֵר, וְכֵן יֵשׁ שֶׁהוּא מוֹשֵׁל עַל כָּל הָעוֹלָם, כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינַת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ… וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד, לִבְלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַהֲנָאָתוֹ וּלְצָרְכּוֹ. שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת אֶצְלוֹ כְּעֶבֶד לְמַלֹּאת תַּאֲוָתוֹ, רַק שֶׁתִּהְיֶה בְּחִינַת הַמַּלְכוּת בִּבְחִינַת בֶּן חוֹרִין … לִבְלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְהֲנָאָתְךָ – – – (ליקוטי מוהר"ן ח"א סימן נו)

לכל אחד ואחת, מוענקת בחינת 'מלכות' בבית, בחוץ, בסביבה הקרובה או הרחוקה לא משנה. מלכות ישנה. היא מצפה לתפעול נכון. הסכנה הגלומה בכל צעד בעולם השליחויות רבה עד מאד. זו סכנה סמויה ורדומה מכשול עמוק מוסווה – – –

היזהרו בני אדם, אל תשתמשו בתפקיד המלכותי שלכם כקרדום לחפור בו, בורות מכוערים פעורים בשדה המלך המשלח.

איום ונורא! מסוכן…

אתה הרב, המורה, המנהל, המלמד, השמש, איש העירייה, החנווני, הממונה, ועוד ועוד כולכם שליחים… נסו לבדוק בחשבון הנפש מעמיק: מהו באמת רצונו של הקדוש־ברוך־הוא בשליחותכם, והאם אתם פועלים לפי רוח הרצון הזה?

אם לא! הבינו… כי אתם מועלים בשליחות.

לא יעזור רצון טוב. והמון המון מעשים טובים שעשיתם לא יכפרו על העיוות. כי השורש צריך להיות ישר ומכוון למען השליחות… לקיים את רצונו של ה'.

ולא רק אישי ציבור.

גם האיש הפשוט, השורר בביתו, האב לילדים ובעל לאשה, רעיה לגבר וכו'. הם 'מלכים', מושלים מחוזיים ששובצו על ידי המערכת האלוקית התובעת משמעת מוחלטת אל תאבדו את עצמכם לדעת. אל תנצלו את עובדת היותכם כאן להזיק ולהרוס. ואפילו כאשר אתם לגמרי צודקים.

כי אתם בשליחות.

נתקלתי בחסד ה', במאמר נפלא מהאדמו"ר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש, זכר צדיק לברכה. אשתף אתכם במילות נהדרות מהתוכן, שימו לב, כי כל הוספה מיותרת:

"מטבע האיש הרע, רחמנא ליצלן, הוא, דגם מדבר שהוא טוב בעצם, הנה כאשר הוא, האיש רע, עושה זאת נעשה רע! לפי שמצד גודל רעתו הנה עושה זאת באופנים כאלו אשר הטוב עצמו נהפך לרע, ומלבד זאת שמהטוב ההוא אין נמשכת התועלת הרצויה שהיתה ראויה לבוא מזה, אלא עוד זאת שהטוב עצמו נעשה רע"…

לדעתי, טבע 'האיש הרע' מונח חבוי, היטב היטב, סודי כזה בתוך כל אחד מאתנו והורס לנו את הטוב שאנו חפצים בו.

"עשו טוב, אנשים שליחים"…

והיזהרו מהעיוות הסמוי.