רמזי פרשת אמור (1)
שבוע פרשת אמור תש"פ
ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו. רש"י מיד מרגיש, אמור ואמרת, למה צריך את האמירה פעמיים. ואפשר לומר בפשיטות, התורה הקדושה, רוצה להראות את גדל יקרתם של בני אהרן. אז קודם כל – אמור אל הכהנים בני אהרן! זו אמירה בפני עצמה – דעו והרגישו את עצמכם כבני אהרן, ולא כסתם אנשים אבודים במהלך הדורות, אחרי זה כבר אפשר לבקש ולדרוש מהם שיהיו טהורים.
לנפש לא יטמא בעמיו. ולמה לא כתוב פשוט – לא יטמאו למת. ואולי רוצים לרמז, קודם כל, תדע, שמת שעוזב את העולם, אינו הגוף שאתם רואים, אלא הוא התפשט מהגוף הזה, הוא אינו כאן, הוא כעת נפש. והאמת, שלא רק כאשר אדם מת הוא נפש, אלא הוא תמיד נפש, והעסק הגדול שאנו עושים עם הגוף, מקורו בטעות. הטעות הזו נקראת טומאה, כאשר נפרד הגוף מהנפש. וזהו בעמיו – בעוד שהמת בתוך עמיו, כפירוש רש"י, ולדרך הרמז אפשר לומר, גם כשהוא חי עדיין בתוך עמיו, אל תטמאו את עצמכם, מתוך המחשבה שאין האדם אלא גוף, חס ושלום.
להזהיר גדולים על הקטנים. ולמה לא כתוב בפירוש, גדולים וקטנים, אלא בדרך רמז, אמור ואמרת, ואולי יש רמז, שבתיבה ואמרת נוספת האות תי"ו, היא חקיקה ורשימה, וכמו שכתוב: "וְהִתְוִיתָ תָּו" (יחזקאל ט, ד), כאשר אנו מלמדים את הקטנים, לא די באמירה בלבד, אלא עלינו לחקוק את הדיבורים בלבם, ואולי זהו הלשון להזהיר, מלשון זוהר ואור, אם מלמדים ילדים קטנים בדרך של חקיקה, זוהר ואור, הרי שהם מתרגלים לקבל את הדברים, כי נפשם נדבקת בנאמר.
אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים. אמור הוא לשון שבח, כמו וה' האמירך, צריך לשבח את הנשמות, לתת להם ריח טוב, שידעו, שאנו אומרים להם, מחמת שאנו מחשיבים אותם. עצם הדבר שבורא כל עולמים נזקק לומר לך דברים, זהו השבח הגדול ביותר, צריך להזהיר את הקטנים וגם את הגדולים, כי הקטנים בודאי שלא יודעים את גדלותם, אבל גם הגדולים, יש להם לפעמים קטנות, שצריך להזהירם שיזכרו מי הם, וכמה הם חשובים.
כי אם לשארו הקרוב אליו. רש"י אומר, אין שארו אלא אשתו. ולמה לא כתוב בפירוש אשתו? אלא להורות לאדם, איך צריך להתייחס לאשתו, שבענין שלום בית, ניתן לראות את מדרגתו בעבודת השם, את הדברים שהשאיר ולא תיקן אותם כראוי, וזהו הקרוב אליו. כי אדם יכול לעשות כל מיני עבודות בחיים, אבל כשבא להנהגת המדות בביתו אינו יכול להתמודד, וזהו לשארו הקרוב אליו. כל הדברים הקרובים 'אליך' שלא תקנת אותם, תוכל לתקן באמצעות התנהגות נאותה בביתו זו אשתו.
ולאחתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש – לה יטמא. אמור לחכמה אחותי את. יש חכמה שהיא בתולה, שעדיין לא קנה ולא השתמש בה, ולא היתה לאיש, מעולם לא גילה אותה שום אדם, מחמת שהיא אחותך שלך, ואתה צריך לגלותה, ואם היא בבחינת מיתה, לה יטמא, היינו שיתעסק עמה, גם כשהוא שקוע בעולם הגשמי הזה, בבחינת מיתה ממש, המטמא ממש, צריך שלא יסיח דעתו מאחותו הבתולה, חכמתו הקדושה, הקרובה אליו דייקא, זאת השייכת לשורש נשמתו.
לא יטמא בעל בעמיו להחלו. והתרגום אומר לא יסתאב רבא בעמיה לאחלותיה. לפעמים אדם הוא מנהיג דור, ויש לו השפעה על אנשים רבים, יש עליו זהירות שלא יטמא את עצמו בגדלות הזו, כי מרום מדרגת הרוחניות הקדושה, יכול אדם לחלל הכל, על ידי גדלות וישות שלו, והבן כי נורא הוא.
לא יטמא בעל בעמיו להחלו. אשתו של אדם מרמזת על הדבקות שלו בעניני העולם הזה, וכאן מדובר על פי פשוטו, שאשתו שהוא מתחלל על ידה, יש ענינים בעולם הזה, שאדם מחלל עצמו בהם, שהוא אינו יודע איך לשלב אותם אל הרוחניות, הם מחללים אותו, כי הם אינם שלו, אינם מקרבים אותו אל התכלית, לכן אף בקבורתם אין לו להתעסק, ואחרים יעשו זאת, הוא חייב להתעסק רק באור.
לא יקרחו קרחה בראשם. התגובות המוגזמות של בני אדם על מת, באות ממקום שלא מבין את מעגל החיים האמיתיים, הלוא החיים נצחיים באמת המה, והגם שישראל עצמם הוזהרו בכך, כמו שהרגיש רש"י, הוסיף את האיסור בכהנים, משום שהכהן המשרת את ה', עליו להחדיר בעצמו תודעה אלוקית פנימית, שמבין שאין חיים רוחניים נפסקים לעולם.
לא יקרחו קרחה בראשם. השכינה הקדושה האופפת את ראש האדם, בבחינת שכינה למעלה מראשך, אל תעשה בו קרחה, אל תסלק את השכינה באיזורים מסויימים, כאן אני לא בעסק, כאן אני לא רוצה, זה כאילו עושים קרחה בשדה העליונה, יש מקומות מאויישים ויש מקומות שלא. זהו בעצם לקרוח קרחה על מת, להצטער על מקומות ריקים בבריאה, מקומות שבהם לא עובדים את השם יתברך, בבחינת מת, כי הפריחה של הבריאה ברוחניות היא פריחה חיונית, מה שלא חיוני הוא ההפך מזה.
קדשים יהיו לאלהיהם. ההתקדשות והפרישות מהטומאה, צריכה להיות לא דבר בפני עצמו, אלא צריכה להיות קשורה לאלוקות, זהו ההפרש בין כתות דתיות אחרות לבין דת האלוקים, על האדם לחשוב תמיד על ה', על מציאות אלוקים בחייו, ומכח זה, ורק מכח זה, תתבצע מאליה הפרישות מן הטומאה. כי לפעמים הפרישות בעצמה היא חטא, כאשר אין מכניסים את הקב"ה בתוך החיים עצמם. האלוקות אינה דבר ערטילאי רחוק, הדרך להגיע לפרישות מהטומאה, באה דרך התודעה שיש אלוקים בחיי.
ולא יחללו שם אלהיהם. איך אפשר לחלל שמו של ה', על ידי שאינו נוכח בעולמנו, כאילו יש חלל ריק, לא יגרמו לאלוקות להראות כדבר שאינו נוכח, רש"י אומר על הפסוק קדשים יהיו לאלהיהם, על כרחם יקדישום בית דין לכך, אדם שחי בעולמו ואינו מודע לכך שהוא נועד להתקדש בשביל אלוקים, הוא חוטא במטרת חייו, הוא מוציא את האלוקות מחייו, הוא יכול לעבוד את ה' בתורה או בתפלה, ובמעשים טובים, אבל אלו רגעי החסד שהוא חוטף, ואחר כך מה, הוא אמור לחיות את האלוקות, שתורתו ותפלתו תהיינה בשביל ה', עם ה', ובתוך ה', להכלל לגמרי באלוקות, ולא יחללו שם אלהיהם. שם בקבלה הוא מלכות, השראת השכינה צריכה לשרות תמיד על האדם, לא לגרום לשמו של ה' להיות שם חולין שאין לו משמעות, אלא להחיל אותו על כל פרט בחיים.