רמזי פרשת אמור
שבוע פרשת אמור תש"פ
איסור כהן גדול באלמנה. האלמנה עדיין קשורה לבעל הקודם, היא חיה אותו, הוא חי בתוכה, הזכרון שלו, המציאות שלו. הכהן גדול צריך לקחת אחת שתהיה רק שלו בגוף ובנפש, בעבר ובהוה. הרמז, לעבודת ה' החיונית, שאסור שתהיה מונעת מטראומות, מחסר גשמי כל שהוא, אלא משהו חדש שנעשה בשביל ה', שהמניע יהיה רק בתולי וחדש, התמסרות מוחלטת אל ה', ולא כאבל ופיצוי על משהו שקדם לו.
כי אני ה' מקדשו. הפרישות שנדרשת מן הכהן שלא לישא אחת מהפסולות, לא אמורה לצער אותו ושירגיש איזהו הפסד, האזהרה שלא לחלל את זרעו, באה עם אמירה, כי אני ה' מקדשו, אם אני ה', שאני מקור כל התענוגים והטובות שבעולם, מקדשו ומפרישו מהדברים הללו, אל לו לכהן גדול להרגיש איזה חסרון או הפסד ממניעת הנישואין הללו. כך גם הנשמה שנתקלת בהגבלות של התורה, האיסורים הרבים, האזהרות הרבות, אלו נכנסים תחת הכותרת של "כי אני ה' מקדשו", זה אני ה', אל תתבלבלו, כל מה שאתם רוצים בחיים אתם תקבלו אצלי, אצל אני ה' השוכן בתוך נפשכם.
וכל אשר יהיה בו מום לא יקרב. אי אפשר לעבוד את השם יתברך כי אם מתוך שלימות, על האדם להבין, כי אין הישות יכולה להתערב בעבודתו את השם, צריך ביטול עצום אל השם יתברך, כאילו אינו בעולם, ואז אין בו מום, אין בו איזה חסרון שיכול להתערב בעבודה, אבל אם הוא אדם שבא עם הישות שלו, הרי שכל חסרון שלו – משפיע על העבודה. לכן בא הצווי שמי שיש בו מום בגשמיות לא יקריב קרבנות, להורות על השלימות שצריכים בעבודת השם.
דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה מקרא קדש. הפסוק הזה מרמז לנו כמה רמזים קדושים, איך נתנהג בעבודתנו את השם יתברך, כל הימים. כי הנה הוא מדבר מראש השנה [והקריאה מעוררת את הזמן, כידוע], והנה הוא מזכיר רק את הענין שהוא זכרון תרועה, שמזכירים פסוקי זכרונות ושופרות לזכור עקידת יצחק שקרב תחתיו איל, כמו שפירש רש"י. וכאשר נתבונן ביום הגדול והקדוש של ראש השנה, שהוא יום הדין לכל באי עולם, ונראה מזה, שהתורה הקדושה מזכירה מכל זה רק את זכרון התרועה, משמע, שהוא סוד כל היום הקדוש הזה, וכל עומק הדין תלוי בזה. כי הנה אדם בא אל האי עלמא, והוא צריך לחשוב איך הוא בא לכאן, ובשביל איזו מטרה הוא בא לכאן, והאם מעשיו והנהגותיו מצדיקים את המציאות שלו בעולם, וזהו פנימיות ענין הדין הקשה של ראש השנה, שבא דווקא ביום מלכותו יתברך, כאשר ישראל עם קרובו עוסקים להכתירו עליהם ועל כל העולם כולו, כמו שמבקשים אז, מלוך על כל העולם כולו בכבודך.
והזכרת מלכויות, זכרונות ושופרות, בפנימיותה היא הזכרון של העקידה, שבו מלכות, ובו שופר, ובו זכרון. ועקידת יצחק היא סוד מסירות נפש, שהוא הביטול העצום של איש יהודי אל מלכותו יתברך, שבכל שיחו ושיגו מורגש היטב איך שהוא שם ומשים על עצמו מלך, שמלכותו יתברך בכל אבריו משלה, ואין תנועה אחת שעושה שאינו חושב אז על אמיתת מציאותו יתברך, בתוקף תכלית עומק הזכרון. ובחיצוניות התלבש הענין הזה, שיצחק אבינו נעקד על גבי המזבח בפשיטות, ופשט צוארו למסור נפשו להשם יתברך, אבל בודאי אי אפשר לזכות לזה כי אם שחושיו הגשמיים מרגישים היטב, כי אין שום ערך לחיים גשמיים בעולם הזה, כי אם הדבקות האמיתית בו יתברך, להתמסר לגמרי אל חי החיים, ואף שלא נדרש מאף אחד לעשות הענין הזה בפועל ממש, ואדרבה וכו', וחי בהם ולא וכו', אבל ההתמסרות המוחלטת היא נדרשת לכל הבא לגשת אל הקודש לעבוד את השם יתברך, חייבת לבוא בבחינת עקידה, שכאילו ידיו ורגליו קשורות, ואינו יכול להזיזן כלל זולת עבדות השם יתברך לגמרי.
וזה סוד זכרון תרועה, כי התרועה היא התרועעות עם השם יתברך, כביכול, ותרועת מלך בו, שאין הפסק והפרש בינו לבין הקב"ה, כי אם הוא חי את חייו בדבקות הכי עליונה, ואין לו שום ישות עצמית, ורצון פנימי כי אם להתקרב ולהתדבק בו יתברך באמת. וזו התקיעת השופר שאנו תוקעים בראש השנה, שאנו משמיעים קולות ללא דיבורים, הן בתקיעות שהן קול פשוט, והן קול היבבה, שהוא שברים תרועה, והפסוק מזכיר את התרועה דייקא, כי היא שברון על גבי שברון, שאנו מעידים בכך, שאין לנו שום דבר, ואין לנו שום קול נמשך, ומכל שכן שאין לנו אותיות ודיבורים, כי אם צעק לבנו אל ה', מתוכיות ופנימיות עצמיותינו, מאן דנפח בתוך השופר, מתוכו נפח את הרצון הקדוש להכלל לגמרי בחי החיים,
וזהו זכרון תרועה מקרא קודש, שאנו קוראים את הקודש, על ידי זכרון תרועה, כי קדש היא חכמה, שהיא סוד הבריאה, כולם בחכמה עשית, ונקודת הבריאה נעלמת ונסתרת, ואין יודעין אותה כלל, כי נדמה שיש עולם גשמי וכו', והכל בהסתרה נוראה, ויש מקום לטעות כאילו כוחי ועוצם ידי, דווקא מחמת העולם, ודייקא עולם שנעשה בחכמה – כח מה, שאין שום כח כי אם כחו יתברך, דייקא שם יש את האפשרות לטעות לגמרי, ולראות את ההיפך לגמרי, וזה כל הנסיון שלנו בזה העולם, שמצד אחד אנו רואים עולם כזה, אבל בפנימיות גנוזה החכמה עלאה, כח מה, שאין שום מציאות מבלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלוקות גמור הוא. וזה ענין שאין הדין נמתק אלא בשרשו, שזהו ענין תקיעת שופר כמובא, כי באמת, הדין שיש על העולם, שמפרידים את נקודת החכמה מן העולם, ומקלקלים אותה לגמרי, ומשתמשים בחכמה גופא להיפך מסוד החכמה האמיתית, שזהו ענין חכמות חיצוניות, שיונקים מחכמה, אבל אינה חכמה כלל, כי אם סכלות וכסילות דהאי עלמא, אבל השופר שהוא סוד אילו של יצחק, שהוא כח המסירות וההתמסרות להשם יתברך, בבחינת ביטול עצום, ואף שפחד יצחק מדתו גבורה, וענף החכמה הוא ענף החסד, אך נכללים זה בזה, וממתיקים הדין עוד לפני השתלשלותו לדין וגבורה, אלא בשרשו הקדוש, שהוא סוד הבינה, שמתבוננים בעומק הדעת בגדולת אין סוף ברוך הוא, ועל ידי זה עושים יחוד בין הבורא לבריאה, בין חכמה לבינה. והנה לעובדה ולמעשה, עלינו להתעורר מאד בנקודה זו, שמצד אחד עלינו למשוך את עצמנו אל נקודת החכמה, שהיא נקודת הביטול של הבריאה, ומאידך עלינו לזכור שעיקר הרחבת החכמה הזאת היא הבינה, שאנו מתבוננים תמיד בקיום הבריאה ובמי שברא אותה, ואנו זוכים לדבקות על ידי זה, כי על ידי זה נולדות המדות, שכולם נעקדים ומתמסרים לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם.
וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה. זהו רמז שעצומו של יום מכפר, כי שביתת יום כיפור, מלבד שיש איסור מלאכה כמו בשבת ויום טוב, יש עבודה לזכור שיש כאן עצם היום הזה, שנמשך בעולם אור של יום הכיפורים, שבא עם היום ממש, כמו שהיום הזה מביא יום חדש, ואור של בהירות שמש ותכול שמים וכו', כך היום הזה ממשיך סליחה וכפרה לעולם. ואולי בסוד כל מלאכתך עשויה, שגם כאן תוקף האמונה של סליחת יום הכיפורים, במי שלא מבעט בתשובת יום כיפור, היא מצד הקב"ה ולא מצד תפילותנו ותשובתינו, ואז עלינו להאמין באמונה שלימה כאילו כל תשובתינו עשויה, ואין לנו אלא להשתדל ביותר בתפלה מחמת הרצון שלנו להכלל בסליחה האלוקית הזאת, ובתוקף אהבת השם יתברך שממשיך עלינו בהאי יומא.
ונכרתה מעמיה. וצריך להתבונן, שלא כתוב ונכרתה מאלוקים וכו', וזה דבר נפלא ביותר, שנקודת היהדות נכרתת מהאדם בעת שעובר על כרת, רחמנא ליצלן, אבל גם משם אפשר לשוב אליו יתברך, כי הקב"ה שוכן אתו ומצפה לו שישוב בתשובה, כי אין דבר עומד בפני התשובה. ואזמחיה את נקודת היהדות שבו. ואגב אורחין, רואים פה את גודל מעלת ההתכללות בתוך נשמות ישראל, שחטא אחד שיחיד עושה, גורם צער להכלל.
והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. הנה בעינוי בפסוק הקודם כתוב ונכרתה מעצמה, וכאן כתוב והאבדתי. כי העושה מלאכה ביום הזה, אינו זוכה להבין שיום זה הוא יום אהבה ורחמים שממשיך הקב"ה על כל נשמות ישראל, ולכן הקב"ה מכניס את עצמו בתוך האיום הקדוש הזה, והאבדתי – אני מאבד אותך יהודי, כי אם אתה לא יודע מה זה יום כיפור, הרי שהאבדה נוגעת לי ממש, כביכול, והוא נורא ואיום.
כל מלאכה לא תעשו חקת עולם לדורתיכם וגו'. ברש"י, להזהיר על מלאכת לילה כמלאכת יום. ליל יום כיפור הוא דבר בפני עצמו מיומו של יום הכיפורים, כי הוא זיכוך של הימים שעברו בימי חול, מה שאין כן קדושת יום הכיפורים, הוא אחר לינה בלילה מתוך קדושת יום הכיפורים, ולכן הם שני ענינים.