רמזי פרשת אמור (2)
שבוע פרשת אמור תש"פ
אשה זנה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדש הוא לאלקיו. הכהן משרת ה', חייב להנכיח בחייו האישיים את המציאות האלוקית הנקיה. כאשר הוא נושא אשה שכבר היתה לאיש, ואינה נקיה אליו לגמרי, הרי שבמובן הרוחני היא לא נשואה רק אליו, יש לה עבר, יש לה זנות, וגם זאת שנולדה מן הפסולים שבכהונה, עברה אירוע שהוא הפך רצון ה', איך היא תיקשר לאחד שכל ענינו הוא רצון ה', והמעניין הוא, שמובא בפסוק גם גרושה, שלא עשתה רע, ואין לה אותה דרגה של זונה וחללה, וזה מורה על הזכות שאמורה להיות לכהן, הגרושה עברה מצב מאהבה לשנאה, התדר שלה הוא אחר, לא נקי לגמרי, היא יכולה להיות טובה וקדושה, אבל הכהן עובר זיכוך, שגם החיים הללו, חיי הנישואין מוכרחים לרמוז לו על הנקיות הבלעדית לה'. כך הנשמה בחייה מול ה', אם היא זונה, היינו שיש לה נטיה לפזול למקום אחר מלבד האלוקות, או שהיא חללה, שיש לה חולין גמורים במקומות מסויימים בנוכחות שלה מול ה', או שהיא מתגרשת מהאהבה הגדולה לאלוקות, לא יקחו לעבודת ה', עלינו להיות אחרים מהרשימה הזאת, אנו חייבים להיות בבחינה של "כי קדש הוא לאלקיו", לזכור תמיד שאנו מופרשים מכל הבריאה לאלוקות.
וקדשתו – על כרחו. ההתקדשות של האדם בכלל ושל הכהן בפרט, אמורה לשלוט עליו, לפעמים אדם לא מודע לגודל כוחו, לכן הוא עושה שטויות, צריך להודיע לו – קדוש אתה, אתה אדם עלאי, נכון שכעת אתה לא מודע למעשיך, אתה רחוק מהמהות האמיתית שלך, אבל בעל כרחך תענה אמן, האמן לתואר שהתורה מתארת אותך. כי את לחם אלהיך הוא מקריב, הוא הנציג של כולנו, שאנו מעוררים את השפע העליון, הרי מהו לחם אלוהיך? בודאי שה' אינו צריך לחם, ההקרבה הזו נועדה לעורר את השפע בעולם, בבחינת תנו עוז לאלקים, ריח נחוח אשה לה', שאמרתי ונעשה רצוני, להעלות נחת רוח במרומים, ואז יש שמחה וחדוה בכל העולמות, ויורד שפע טהור לעולם, ומכאן רמז, שאנו גם מקריבים את לחם אלוקינו, רק הוא השליח שלנו להקריב, כלומר, הקדושה שלנו נובעת מכך, שאנו שותפים בשפע של הבריאה, בשפע האלוקי היורד ממעל; אשרינו.
קדש יהיה לך, ברש"י, נהוג בו קדושה לפתוח ראשון וכו'. כאשר אנו מקדשים את הכהן, אנו מקדשים את שמו של הקב"ה, אנו לא רק מקדשים את העבודה, אלא מוקירים גם את השליח שלנו לעשות את עבודתו של מקום, כי קדוש אני ה' מקדישכם. הרי בכך אנו מתקדשים אף אנו, להיות קדושים. הכבוד שאנו מעניקים לעבודת השם – מקדשת אותנו, אנו מורים בכך, כי עבודת ה' היא מקור חיינו, נתינת הטעם הזאת – כי קדוש אני וגו' מעוררת התפעלות, אם אנו עובדים לא'ל קדוש כזה, מופרש כזה מעולמנו, סימן שגם אנו קדושים ומופרשים מהעולם, כי לא תתכן התקשרות בין קדוש כזה לעובדים כאלו. הקשר הזה בין השניים, כביכול, מתבצע באמצעות הביטול הגמור, שהנוכחות שלנו תהיה נוכחות שלא מסתירה את ה', אלא ההפך, מגלה אותו יתברך. למדים אנו, שלא די בפעולות חיצוניות כדי להורות על התקדשות, למרות שאותן ודאי צריכים, אלא צריך להחדיר בהן גם את המציאות הזאת, שהקדושה שלנו צריך שתהיה כקדושתו יתברך, שאנו מסירים את המחיצות והישות המבדילה בינינו לבין ה'.
ובת איש כהן כי תחל לזנות. תחל מלשון חילול, כך מפרש רש"י, אנו יכולים לקרוא מלשון התחלה, כדי לבדוק את הבעיה של בת איש כהן, שגדלה בבית של משרתי ה', ופוזלת אל חוזר המוסר, צריך לבדוק איך היתה ההתחלה, איך היה החינוך, האם היה חינוך שמחדיר קדושה, או חינוך שגורם למחונכים להתרחק מן הקדושה. אכן, בודאי הכהן לימד את בתו קדושה אך המציאות שלא חדר ללבה, מעידה על טרגדיה בשלבי החינוך שלה. אין אפשרות לזנות בלי לחלל את עצמך, להרגיש את עצמך כחולין סתם, לא אדם קדוש שיש לו מעצורים, אלא סתם כך, עושה מה שרוצה, זה שורש הרע, ההתחלה של האדם, שחושב שאינו אלא כלום, היא הסוף של החילול.
את אביה היא מחללת באש תשרף. את אביה, ביחד עם אביה, מה שאביה רצה להחדיר בה – קודש, פרישות, מוסר – לא עבר, היא מראה בזה שמה שלמדה אצל אביה, היה ההפך ממש, חולין וחילול. עלינו לדעת, כי לפעמים באותיות של קודש, מועבר מסר חולין, מסר של פריקת עול, יש הבדל עצום בין להיות מגונן ושמור אצל האהוב העליון ית"ש, לבין הרגשת מחנק ועול לא רצוי, ההבדל הדק בין השניים, הוא ההבדל לעובד אלקים לאשר לא עבדו. היא תשרף באש של התאוות (וכמובן, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו), אין לה את היכולת לעמוד בפני התאוות והתשוקות, כי כנגד תשוקה התרופה היא תשוקה, תשוקה לאלוקות, תשוקה להיות בת כהן אמיתית.
וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף – בת איש כהן, היא נשמת האיש הישראלי, שנקראת בת איש כהן, הנשמה מתגלה לאדם, כאשר הוא איש כהן, הוא איש מכהן, איש עובד ה', אז הוא מרגיש את הנשמה שלו שהיא ממש בתו של האיש המכהן והמשרת ה', אבל כיון שעובר עליה מה שעובר, והיא מחללת את עצמה בזנות, היינו שהיא חושבת על מציאות אחרת, על שייכות אחרת, לא השייכות הטבעית שלה לאלוקות, אינה פוגעת כי אם באביה שבשמים, הוא נעשה חולין בעולמו, כביכול, נותנים לו את אותו משקל מכובד כמו לשאר דברים בעולם, יש עבודה פרנסה, יש טיולים ובילויים, ויש גם תפלות ומצוות. לא! זהו התחל לזנות הקלאסי, וכי אי אפשר לשלב? להנות גם וגם? אולי, אבל באש תשרף. משתוללת בעולמנו אש גדולה, אש שטנית סוחפת. זהירות.
את ראשו לא יפרע ואת בגדיו לא יפרם. הראש זו המחשבה, גילויי השגה, הם צריכים זהירות מסויימת, יש גבול למוחין, הם יכולים להתבלבל, לא לכל מקום יש רשות להכנס, במה שהורשית התבונן, כמאמרם ז"ל במסכת חגיגה, את ראשו לא יפרע, את ראשו לא יפתח בפריעה ללא גבול, ואת בגדיו לא יפרם, הבגדים מורים על מהות האדם, הם תפורים כמדתו, הם מייצגים אותו גם מבחינת טבע וצבע, מהות וצביון, באדם עצמו יש לו חילוקים בין בגדים שלובש בשינה ובין בגדים שלובש באירוע וכו', הבגדים מרמזים על בחינת המכיר את מקומו, אין האדם יכול להשיג אלוקות כי אם במדה המסויימת שניתנה לו, חלקו בתורה, וחלקו בשורש נשמתו. שלא יפרום אותם ללכת למעלה ממדרגתו. ודוקא הכהן הגדול הוזהר בכך, כי הוא המשרת העליון הנכנס לפני ולפנים, כי במהותו, כל יהודי רוצה ושואף להכנס פנימה הכי שאפשר, רק לא תמיד יש את הרשות, אז הוא עוזב את הכל, אל תעשה כך יהודי יקר, אל תפרע את ראשך ואל תפרום את בגדיך, הכנס לתוך מסגרת המציאות שלך ושם תפעל את הקדושה שלך.
ועל כל נפשות מת לא יבוא וגו'. אנו רואים שוב ושוב, את הקשר בין היותו כהן גדול – משרת ה', לבין הפרישות מטומאת המת. בעבודה הפנימית שלנו, עלינו לזכור זאת, שהמת, יש לו את כל האיברים ואת כל הגוף ממש, אבל אין לו את החיות. כך בעולמנו הרוחני, את הטכניקה יש לנו די והותר, מה שחסר לנו זו הפנימיות, ללא הפנימיות החיה והנושמת באמת, הכל חשוב אצלנו כמו מיתה, בבחינת רשעים בחייהם קרויים מתים. מה הם רשעים? הם לא אנשים אחרים מאתנו, הם אנשים שלא דייקו במעשיהם, הם קיבלו אותם נתונים להיות לא רשעים, אך לא התבוננו לתוך הפנימיות שלהם לגלות זאת, ועל כל נפשות מת לא יבוא – הוזהר הכהן הגדול, מלבד פשוטו של מקרא, יש כאן קריאה, לא לראות בנפשות בני אדם את המיתה שבהם, אלא הפנימיות שיש לכל אחד, והיה כי נתבונן פנימה, ונעשה את הדברים אשר צוה ה' ונחיה בהם.
וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא, וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו, כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'. הפירוש הפשוט של הפסוק, שגם אם לא יצא מן המקדש בשעת אבלות, והוא ממשיך לעבוד – לא מחלל בזה את ה' (כמובא ברש"י). יש כאן רמז עצום להתקדשות מול ה', כאשר אדם מתעקש להשאר במקדש, לשהות במקום הקדוש של הבריאה, גם אם עוברים עליו נסיונות של הפך הקדושה הזאת. טבע האדם, תיכף כאשר הוא נופל ויורד, אינו זוכר את מהותו האמיתית, והוא מפתח שייכות אל המקום שלשם ירד. התורה מבקשת: לא! תמשיך, תמשיך גם באנינות של, גם באבלות, כשאתה חווה מוות רוחני, תדע לך, כי נזר משחת אלהיו עליו, אני ה'. הרי מהי השראת השכינה שאני מבקש להשרות עליך, אני רוצה להמשיך עליך אלוקות! אני ה', אני לא משתנה כשאתה יורד, אני שם בשבילך, אתה יכול לעשות תשובה באמת, ולגלות אותי גם במקום הכי נמוך שלך.
והוא אשה בבתולה יקח. בתולה היא לשון ההתחלה, כל אשה היתה בתולה פעם, על העבודה להיות תמיד נקחת כבהתחלה ובראשית שלה, כאשר הנשמה היתה ברום גבהי מרומים והיתה נקיה מהשפעה זרה של העולם הזה, אותה צריכים לקחת גם כשאנו יורדים לעולמנו השפל הזה.