חידושי פרשת בהר בשפת הנשמה – תש"פ
בעל הבית יחידי בעולמו
שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ (כה, ג). ולכאורה למה היתה התוה"ק צריכה להורות לנו לזרוע ולזמור, והלא העיקר הפרשה כאן מדברת לשבות בשנת השמיטה וכו', והיה די לומר, שבשנה השביעית לא לזרוע וכו'. ויש לומר על דרך הרמז, שכמו ששנת השמיטה מורה על כך שהקב"ה בעל הבית יחידי בעולמו, ושכל מה שאנו עושים כאן הוא על פי רשותו, ולהבלטת זה הענין, אין לנו רשות לעבוד בשמיטה וכו', כמו כן גם בשנים שאנו כן מותרים בעבודת השדה, עלינו לעבוד במחשבה כזו, שאין אנו עובדים את השדה שלנו והכרם שלנו, אלא אנו עובדים את העולם של הקב"ה, ולכן לפני שמזכיר איסור עבודה בשביעית, מזכיר את עבודת שאר השנים, כמו שהשביתה היא לשם שמים – כך העבודה צריכה להיות לשם שמים.
שלימות של עבודת השם
שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ (כה, ג). על דרך הרמז, זריעה, זמירה, אסיפה – שלש בחינות אלו יש בעבודת האדם, יש את הנקודה הראשונית של עבודת השם, המקום שבו אדם נתקל באדמה חרושה, ועליו לזרוע שם את זרעי עבודתו את קונו, זמירה היא השלימות של עבודת השם לעובדה ולמעשה, היינו שאחר שלמד והבין וחקר וידע, וכבר גדל בנפשו כרם נפלא של ידיעות קדושות, הגיע הזמן לזמור אותם ולהשתמש בהם, וצריך לזמר עריצים, היינו לזמר את מה שאין צריך ולקחת רק את מה שצריך ורצוי, שלא יתערב זר בעבודת השם, ואחר כך יש את האסיפה, ואספת את תבואתה, שהתבואה מפוזרת בכל חלקי השדה, וצריך לאספם כדי שיוכל להנות מהם. כך עבודת השם בנויה מהמון דברים מפוזרים בחיי האדם, מהמון דברים שהוא רואה וחווה, וצריך לאספם אל הבית פנימה לעבוד עמם את השם יתברך.
נקודת בריאת העולם
ובשנה השביעת. חסר יוד. יוד מורה על החכמה, וכולם בחכמה עשית, כאשר אנו שובתים בשנה השביעית, אנו מחפשים את הנקודה של בריאת העולם שהיתה למטרה זו, שידעו שיש הקב"ה בעולם, ולכן היא נעלמת כאן, כי היא מקבלת את אורה על ידי הביטול והשביתה של השנה השביעית.
שפע בלי עבודה
וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. ויש לומר, שיש שתי בחינות, יש את התפקיד המוטל על בני אדם התחתונים, שלא לעבוד בשמיטה, ולקרוא שבת לארץ, שזהו שבת שבתון יהיה לארץ. אבל אחר כך יש בחינה של שבת לה', כמו שאיתא בשבת שצריך שכל מלאכתך עשויה, כך ה' מקיים את התורה, ובשבת הארץ כל מלאכתו עשויה, ויש שפע גם בלי שיעבדו בני אדם התחתונים, כמו הטבע שטבע בעולמו על דרך כלל, אבל בשנת השמיטה השפע בא בלי עבודה, כי שבת הוא לה'.
אין שום דבר חוץ מהרצון העליון
שבת שבתון יהיה לארץ. נראה על דרך הרמז, כי באמת כל הטבע שהארץ מגדלת עשבים, עצים ופירות אינו אלא הרצון העליון, אך אנשים הם עיוורים מלראות את האמת הזו, ורואים בטבע דבר בפני עצמו, אך באמת אם לא הרצון האלוקי בבריאה, הוא כאבן דומם ללא שום יכולת להצמיח וכו', וזה דבר פשוט, לכן בעת השמיטה, כאשר הענין עובר אל ההנהגה האחרת, שיש הנהגה של שפע ללא עמל גשמי ומלאכת עבודת הארץ, הרי שהוא שבת שבתון, שהשבת שאנשים קוראים לארץ, היא בעצם מגלה את השבתון, שהכל בעצם שובת לולא הרצון העליון, והבן כי עמוק הוא.*
עומק פנימיות המחשבה של שמיטה
אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. בפסוק זה יש שני דברים שונים במהותם. ספיח קצירך הוא דבר שגדל מאליו, וגם עליו צריך לקרוא שמיטה, ואילו ענבי נזירך הוא הצד הקוטבי הקיצוני לגמרי, ונקט הקרא לשון נדיר, שקורא לענבי הכרם – ענבי נזירך, שהנזרת אנשים מהם, כמו שפירש רש"י, והוא תכלית ההיפוך מספיח קצירך שעולה מאליו. והענין, כי התורה הקדושה מרמזת לנו שלא בכח יגבר איש, וגם אם יפעל וגם אם לא יפעל, בסופו של דבר, הכל תלוי ברצון העליון, יתברך שמו, שזה עומק פנימיות המחשבה של שנת השמיטה, שידעו בשנה הזאת, איך שהקב"ה, ורק הקב"ה מנהיג את העולם, וגם אם גדל ספיח או שאתה שומר מאד על הפירות שלך, הכל תלוי בידו יתברך.