עיון בשינוי הלשונות במקרא בדבר ה' לבלעם ובדברו לבלק
שבת פרשת בלק תש"פ
שינוי הלשונות בדבר ה' לבלעם, ובתירוציו המתחמקים לבלק, אומר דרשני. בהתחלה זה: ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה. ואחר כך אפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר. ובדברי בלעם: היכל אוכל דבר מאומה, הדבר אשר ישים אלקים בפי אתו אדבר. ושוב: את אשר ישים ה' בפי אתו אשמר לדבר. ובפעם השניה: כל אשר ידבר ה' אתו אעשה. ובפעם הבאה: אשר ידבר ה' אתו אדבר. יש כאן דילוג מעשיה לדיבור, ומשם אלקים לשם הוי"ה, וכן מצאנו גם "שמירה" – אשמור לדבר.
ברור שכל אחד מהפסוקים מורה על דבר מיוחד, במערכת הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים, אשר בשביל זה הוא היה כבול באזיקים עליונים, כשפעם אחת מדברים איתו על עשיה, שהוא צריך לזכור, כי דיבור הוא עשיה, כשאתה מקלל אתה עושה, אתה יוצר מציאות בעולם, ואתה חייב להקשיב לדיבור של ה', כדי שמתוכו תלמד על מעשיך הרצויים, איך לעשות בעולם, אתה לא תחזור על דברים ששמעת, אתה אמור להפנים את הרצון העליון החבוי בהם.
המלאך, שכבר נתקל בו בעשיה לא הוגנת, הוא פשוט יצא לדרך, כשהוא מתאוה למרוד באדונו, כבר לא שייך לדבר אליו במונחים של "עשיה", כי העשיה שלו היא כבר רעה מאד, הוא יוצא לדרך בשביל לעשות מעשה רע, שם מניחים לפתחו את הבחירה החדשה, נכון שיצאת בשביל למרוד בה', אבל בפנימיות עדיין יש לך יכולת לעשות טוב, אם תדבר את הדיבור של ה', אם תאיר במחשכי החושך שלך את האור שלו, על ידי ששם תתבטל אל הרצון העליון, אל תמתין שה' ישים לך חכה בפה, ופתאום יצאו דיבורים נכונים, השתדל להבין את המסר, כדי שמתוכך תוכל להוציא את הדיבורים הללו ולהזדהות עמם, ולחיות את המסר שהם אמורים להעביר, לך, לבלק ולנשמות ישראל.
נראה שבלעם די הבין את הקורה, משום שבפסוק הבא הוא משתמש בשם אלוקים, במדת הדין, הוא הבין שהזעם של ה' מופנה כלפיו, אתה לא פקיד המעביר מסרים כלשונם, אתה מדבר את דבר ה', לכן הוא אומר שמה שה' ישים בפיו, כלומר, הוא מסכים, בלית ברירה, מחמת מדת הדין שהתגברה, להתבטל אל הרצון העליון, ולא להפריע לדבר ה' להתגלות, ה' שם את הדברים בפיך, אתה אמור להבין ולהכיר בך, שרק דובר אחד יש ביקום, ואין עוד מלבדו, ואתה מה? הצינור, המגלה, ולא יותר.
כאשר קלט בלעם את מדת הדין מתגברת, הוא רצה להמתיק אותה, הוא הוסיף מילה, כדי לפייס את הגבורות שהמשיך על עצמו בטפשותו, אותו אשמור לדבר, הוא כבר ממתין לרצון ה' שיתגלה, ושם אכן כתוב שם הוי"ה – מדת הרחמים. זו באה ושורה בעולם, כאשר יש אנשים שרוצים להקשיב לדבר ה'. המינוח "לשמור" הוא להמתין, הוא לייקר, הוא לכבד, לא עוד העברת מסרים עיוורת, כי אם תכונת הזדהות, אני שומר בלבי את הדברים ואותם אומר, כי לא אני אומר אותם, אבל אני מזדהה אתם, זו המתקה.
אחרי שלב ההמתקה, הוא חוזר להבין את הדיבור הראשון אליו, אתה צריך לדעת, שאם בחרו בך כנביא, אתה לא רק אומר דברים, אתה מתקן תיקונים. עשיה היא מלשון תיקון, כמו ועשתה את צפרניה. צריך לעשות את דבר ה', את דבר ה' לא אומרים ומדקלמים, אלא עושים, אתה מצווה להעביר את הדברים עם הרוח שלהם, עם התיקון שבהם, נשמות ישראל מצד עצמן אינן יכולות להתקלל, אבל עדיין אין זה מספיק שלא מקללים אותן, הן ברוכות מצד מהותן, ואתה אמור "לעשות" היינו לגלות בכל פסוק ופסוק, כמו שאכן היה את טובתם, מעלתם, קדשותם, יקרתם וכבודם של ישראל.
בסופו של דבר, כל העולם שאנו רואים לנגד עינינו, הוא עולם של דיבור יחיד, אין מי שמדבר ואין מי שעושה, אין מי שמקלל ואין מי שמברך, הכל זה רק הקב"ה, ממש כך. בלעם, בסוף דבריו הוכרח להודות, את אשר ידבר ה' – אותו אדבר. זהו הלימוד הענק מכל הפרשה הזו, הדיבורים של העולם, המציקים והמצמצמים אותנו, הם לא תוצאה של ישויות שונות, ושל מאורעות קטנוניים, הם כולם כולם כולם – דבר ה' בכבודו ובעצמו. ההבנה הזו, היתה אמורה לבקוע במוחו הטמא כאשר ראה אתון מתקוממת. אם היה רואה באתון אלוקות, לא היה הורג אותה (במדרש כתוב, שהוא אכן הרג אותה בסוף), הוא היה מבין את המאורעות הכי קטנות שלו כדבר ה', הדובר היחיד.
פסוקי ברכותיו של בלעם, היו רשומים בתורת אמת לפני שהוא נולד, לפני בריאת העולם, הוא הבין זאת מאוחר, אבל הבין זאת, ועלינו ללמוד את זה לעומק חיינו, כאשר כל מאורע קטן עשוי למוטט את שלותינו, אם לא נשכיל להבין שהכל חלק ממערכת עילאית של קודשא בריך הוא, של אור אמיתי שמתלבש בעולם הזה – אנו יכולים להכות את אתונות החיים שלנו ללא הרף, בלי לראות את המלאך שמולנו, את ההנהגה העליונה שמתלבשת במה שמתלבשת. האור הזה של "את אשר ידבר ה' אותו אדבר" עלינו לקלוט במלוא העוצמה, ולדעת כי אין שום מציאות מבלעדיו יתברך כלל.