{פרשת בלק – הדיבור, מותר האדם מן הבהמה}

אין כוחו אלא בפיו

כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁבָּאָדָם, זֶה הַמַּבְדִּיל אוֹתָנוּ מִן הַבְּהֵמָה, וּמִן אָדָם לְאָדָם, הוּא עָצְמָתִי מֵאֵין כָּמוֹהוּ, בּוֹ נִמְצָא, בְּעֶצֶם הַכֹּל, כָּל הָאֶפְשָׁרוּיוֹת שֶׁבָּעוֹלָם – גְּנוּזוֹת בַּדִּבּוּר הַזֶּה, בֶּן אָדָם יָכוֹל לְבָרֵךְ בְּרָכוֹת שֶׁמִּתְקַיְּמוֹת, גַּם אִם הוּא לֹא צַדִּיק מְיֻחָד, אִם הוּא יְהוּדִי – הַכֹּחַ שֶׁל הַדִּבּוּר שֶׁלּוֹ עָצוּם וְנוֹרָא עַד מְאֹד.

הַבְּרָכוֹת הֵן כֹּה גְּבוֹהוֹת, שֶׁנִּתַּן לַהֲפֹךְ אֶת הַקְּלָלוֹת שֶׁל שׂוֹנְאָיו לִבְרָכוֹת גְּדוֹלוֹת, לִפְעָמִים אֲנָשִׁים לֹא אוֹהֲבִים מַסְפִּיק שׁוֹלְחִים חִצִּים שֶׁל רַעַל לְשׁוֹנִי, הַיְכוֹלִים בְּהֶחְלֵט לְהַזִּיק, אֲבָל כְּנֶגֶד זֶה יֵשׁ אֶת הַדִּבּוּר הַחִיּוּבִי, הַקָּדוֹשׁ וְהַטָּהוֹר, שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הַהֵפֶךְ – מֵבִיא רַק יְשׁוּעוֹת נִשְׂגָּבוֹת לָאָדָם.

בָּלָק הָרָשָׁע – יָדַע אֶת הַסּוֹד הַיְּהוּדִי הַזֶּה, הוּא יָדַע שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל יֵשׁ אֶת כֹּחַ הַדִּבּוּר, וְעִמּוֹ הֵם יְכוֹלִים לַעֲמֹד מוּל כָּל הַתָּכְנִיּוֹת שֶׁלּוֹ, כַּכָּתוּב (בַּמִּדְבָּר כב, ב): וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמוֹרִי.  "אֱמוֹרִי" – מִלְּשׁוֹן אֲמִירָה וְדִבּוּר. רָאָה בָּלָק מַה שֶּׁעָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְכֹחַ אֲמִירָתָם וְדִבּוּרָם – שֶׁבָּנוּ אֶת הַדִּבּוּר, וְכוֹבְשִׁים כָּל מִלְחֲמוֹתֵיהֶם עַל יָדוֹ, וְרָאָה שֶׁהֵם מַצְלִיחִים מְאֹד שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע, וְחָקַר וְדָרַשׁ מֵאֵפוֹא קִבְּלוּ אֶת זֶה, וּמִי לִמֵּד אוֹתָם כָּךְ? וְנִתְוַדַּע לָהֶם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַנְהִיג אֲמִתִּי שֶׁנִּתְגַּדֵּל בְּמִדְיָן, "וְאֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו", וְהוּא הַמְּלַמֵּד אֶת הַיְהוּדִים, שֶׁאֵין עֵצָה אַחֶרֶת מִלְּבַד חֲגִירַת חֶרֶב הַתְּפִלָּה, שֶׁמַּכְנִיעָה אֶת כֻּלָּם.

וְלָכֵן חִפֵּשׂ בָּלָק גַּם כֵּן אֵיזֶה רֹאשׁ – "שֶׁאֵין כֹּחוֹ אֶלָּא בְּפִיו", וְיֵשׁ לוֹ פֶּה טָמֵא, שֶׁיָּכוֹל לְהַחְלִישׁ קְדֻשַּׁת פִּיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּמָצָא אֶת בִּלְעָם, שֶׁהָיָה "זֶה לְעֻמַּת זֶה" בְּטֻמְאָה נֶגֶד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, כִּי כְּמוֹ שֶׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָה וְנִתְקַדֵּשׁ בְּתַכְלִית הַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה עַל יְדֵי דִּבּוּרֵי פִּיו, וְתָמִיד דִּבֵּר אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ פָּנִים אֶל פָּנִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בַּמִּדְבָּר יב, ח): "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֵה וְלֹא בְּחִידוֹת", כְּמוֹ כֵּן בִּלְעָם יָרַד וְנִטְמָא בְּתַכְלִית הַטֻּמְאָה עַל יְדֵי דִּבּוּרֵי פִּיו, עַד שֶׁאֲפִלּוּ הֶבֶל פִּיו הָיָה טָמֵא וּמְטַמֵּא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בַּמִּדְבָּר לא, טז): "הֵן הֵנָּה הָיוּ בִּדְבַר בִּלְעָם", שֶׁהֶבֶל פִּיו, אֲפִלּוּ בְּדִבּוּרִים בְּעָלְמָא, הוֹלִידוּ טֻמְאָה בְּאֹזֶן הַשּׁוֹמֵעַ (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן מג). כִּי הַכֹּל תָּלוּי כְּפִי דִּבּוּרֵי פִּיו שֶׁל אָדָם, אִם מוֹצִיא מִפִּיו רְצוֹנוֹת וְכִסּוּפִים אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאוֹמֵר בְּפֶה מָלֵא: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר"! אֲזַי סוֹף כָּל סוֹף יִזְכֶּה לָזֶה, אֲפִלּוּ אִם לְעֵת עַתָּה עֲדַיִן נִמְצָא בְּתוֹךְ הַטֻּמְאָה, וְרָחוֹק מְאֹד מִכָּל הַשָּׂגוֹת דִּקְדֻשָּׁה, אֲבָל עַל יְדֵי רְצוֹנוֹתָיו כִּסּוּפָיו וּתְפִלּוֹתָיו יַעֲשֶׂה כֶּתֶר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְה' יִתְפָּאֵר עִם הַכֶּתֶר הַזֶּה, וְיַחְזֹר וְיַשְׁפִּיעַ עָלָיו כָּל מִינֵי הַשְׁפָּעוֹת טוֹבוֹת בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת, כִּי כֶּתֶ"ר רָאשֵׁי תֵּבוֹת כִּ'סּוּפִין תְּ'פִלּוֹת רְ'צוֹנוֹת, וּכְשֶׁאָדָם מוֹצִיא כִּסּוּפָיו וּרְצוֹנוֹתָיו בְּפִיו בִּתְפִלּוֹתָיו, אֵין דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלֹּא יָכוֹל לְהַגִּיעַ אֵלָיו.

בִּלְעָם, בַּדֶּרֶךְ הַקָּשָׁה – לָמַד אֶת הָאֹפִי הַמְּיֻחָד הַזֶּה שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, הוּא הִתְלוֹנֵן עַל אִי יְכָלְתּוֹ לְהָרַע לָהֶם בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן, בַּמִּלִּים: הֵן עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן… זֶה עַם שֶׁל מִתְבּוֹדְדִים, אֵלּוּ שֶׁתָּמִיד בָּאִים אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמִתְלוֹנְנִים עַל מַה שֶּׁקּוֹרֶה אִתָּם, הָאֲנָשִׁים הַלָּלוּ הֵם בִּלְתִּי מְנֻצָּחִים, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְנַצֵּחַ אָדָם שֶׁדָּבוּק בְּנֶצַח יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר, וְלָכֵן יָדַע בִּלְעָם, שֶׁהוּא לֹא מְסֻגָּל בִּכְלָל לְנַצֵּל אֶת הַכֹּחַ הָרַע שֶׁלּוֹ בַּדִּבּוּר הַמְּיֻחָד שֶׁהֶעֱנִיק לוֹ ה', כִּי הַכֹּחַ שֶׁל הַמִּתְפַּלֵּל – גָּדוֹל יוֹתֵר.

הָבָה נַקְשִׁיב לְדִבְרֵי רַבֵּנוּ זַ"ל, שֶׁכֹּה הִרְבָּה לְעוֹרֵר אוֹתָנוּ בִּתְפִלָּה וּבְהִתְבּוֹדְדוּת, שִׂיחָה בֵּינֵינוּ לְבֵין קוֹנֵנוּ, זֶהוּ הַנִּצָּחוֹן הָאַלְמוּתִּי שֶׁל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, לְדַבֵּר וּלְדַבֵּר, לְשׂוֹחֵחַ וּלְשׂוֹחֵחַ, לֹא לְהַפְסִיק לְנַצֵּל אֶת הַכֹּחַ הֶעָצוּם שֶׁל הַדִּבּוּר – עִם הַתְּפִלָּה הַמְּדַבֶּרֶת הַזּוֹ, נוּכַל לְהַשִּׂיג הַכֹּל וּלְנַצֵּחַ אֶת הַכֹּל.