המלחמה הגדולה בין בלק לישראל
יום ראשון לסדר בלק, ו' תמוז תש"פ
וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי (במדבר כב, ב). הפרשה פותחת בסתמיות, מבלי לספר לנו מהותו של בלק בן צפור הלזה, אלא הסיפור מתחיל מההבנה שלו, וירא לשון ראייה של הבנה, כמו שפירש בשפתי חכמים. ההתבוננות של אדם היא כל הסיפור שלו, כאן מדובר בקוסם קסמים ידוע, שהיה מלך ושליט, וניצל את הכוח הרוחני להרע לעמו של אלוקינו, פירוש, הוא נלחם עם ה' דרך הכוחות שלו עצמו, ה' יצילנו.
בלק, שבא ללוק דמם של ישראל, כמו שמובא במדרש, בן צפור, בספרות הרז, רואים בכל מילה בתורה אור רוחני פנימי, שאפשר לקראו בכמה זויות, ולהחדיר דרכה את האלוקות הפועמת בכל אות ותג. המילה 'צפור', היא צר פ"ו, צר – לשון צרות, פ"ו בגימטריא אלהי"ם, האדם שבא ללוק דמם של ישראל, שורש הפנימיות שלו היה דחיקת רגלי השכינה, להיות צורר לאלוקות. כאשר אדם גבה לבו, וחושב על הכוחות שלו כאלמותיים ואינם נגמרים, הוא בן צפור, הוא באה בבינה של צרות באלוקות, שאינו יודע ואינו מסכים להודות, שהאלוקות אופפת את כל הבריאה ואין שום כוח מלבדה.
ישראל – זו מדרגה גבוהה ביותר, של גילוי אלוקות בתוך העולם הגשמי הזה, הרי השם הזה ניתן ליעקב אבינו כאשר נאבק עם שרו של עשו, וישר עם אלוקים ואדם, יש לו את הכוח לעמוד נגד כוחות רוחניות, שהן גם ממנו יתברך, אבל משרתים את הטומאה, שרו של עשו היה גילום של הענין הזה, מצד אחד מלאך, מצד שני של עשו. בלק, בדומה לו, השתמש בכוחות רוחניים, בהמשך הפרשה רואים זאת, הוא נוקט תחבולה מיסטית, קללות על ידי נביא שרוח ה' שורה עליו. כלומר, הוא בא לנצח את הקודש עם מוטיבים של קודש, של אור פנימי שבבריאה.
ופתאום הוא הבין, הוא ראה לנוכח עיניו את העם הזה, שהוא כל כולו עשוי מהחומר הזה – ללחום עם הרע הרוחני הזר, כבר אביהם יעקב עשה זאת, הוא נאבק עם שרו של עשו, ויכול לו, אך עצה חדשה היתה לו לאותה רשע, כאשר ראה והבין את אשר עשה ישראל לאמורי, קלט את הכוח של יהודי, הבין שאין כאן מלחמה צודקת של כוחות שוים, יש כאן עם שנלחם עם שמו של ה', עם הכח הפנימי הקדוש שיוצק בו. אזי הוא תכנן להחליש את הכח של "ישראל"… כאשר לא יהיו בקדושת ישראל – לא יהיה להם את הכח המיוחד, שעמו הם נלחמים ומנצחים, או לכל הפחות שורדים את כל הגלויות והגזירות, הוא הבין טוב, כי אכן הכח שלנו הוא רק כח של ישראל – כח קדוש.
הכח הזה נמצא בכל יהודי ויהודי, אין אחד מאתנו שלא עושה לאמורי את מה שעשה עמנו לעם הזה שהוא עם אמורי, אפשר להעמיק יותר, ולהבין, כי בלשון הקודש, אמורי, הוא מלשון שבח, כמו שכתוב ה' האמירך היום, השבח של הבריאה נפל בגלות, אנשים משבחים את הפך הקדושה, אנשים רואים בהצלחה חומרית את חזות הכל. בא ישראל וזועק, השבח היחיד הוא לאור, אין שבח כי אם למשובח ועומד מעצמו, ואין שבחו תלוי בשבח אחרים, כל שכן שלא מבני אדם התחתונים. שבחו לו – אומר ישראל.
בלק עומד מנגד, הוא רואה מה שעושה ישראל לאמורי, הוא רואה את השבחים נגזלים מההצלחה החומרית, הוא רואה את הבוז שיש בעינים של יהודי לכל הבלי העולם הזה, הוא כועס מאד על כך, הוא יכול כעת למקד את עינו הראה של בלעם, זה שמיהרו להביא אותו לתקן את הטעות. הוא יבליט את המקומות ואת האירועים – בהם ישראל ויתר על שלו, בהם ישראל מודה ומסכים לחומריות ולחטא. שם הוא יתפוס אותם.
הטעות האיומה של בלק היתה, כי לעולם לא הועם ולא הומר טעמו של יהודי באמת, שורש ישראל הוא שורש קדוש, שורש של קרבת אלוקים פנימית. גם אם הוא טועה ונופל בחטא, לא יכול לו בלק בן צפור, כי כל כחו של בלק בן צפור, הוא זה שהוא בן צפור, שהוא מצר את האלוקות. זו מאירה אבל בתכלית ההארה בנשמתו של ישראל.
דווקא מתוך ההבנה של בלק, אנו גם יכולים להבין משהו על עצמנו, הוא ראה את מה שיהודי עושה לאמורי, לעמים שהחמריות מככבת בראש מעייניהם, למרות, שאלו ואלו חומריים, הפנימיות של אלו מתנגדת לחומריות מנותקת מהרוחניות. ההבנה הזו צריכה לפעום בלבנו גם אנו, כאשר אנו נלמד את מה שצריך ללמוד אודותינו, לפחות כמו שלבן למד – אנו נתחבר מאד לנקודה היהודית הזו. זו נקודה שיודעת את חלק הא'ל שבה, שהיא לא מתבטלת, ולא יכולה להתבטל לעולם.
לא בחנם הפרשה נקראת על שמו של בלק, משום שהוא היה זה שהבין, הוא הנחיל לנו, בבחינת מאויבי תחכמני, את העומק של נקודת ישראל שבנו, מה שאנו מעוללים לאמורי, ולכל השבחים שהיא מנחילה, האומה המגדלת הדוניזם ותענוגות, מקדשת חומריות ריקנית, ובוזה לכל הקדוש והיקר. אכן, להבות אש הצלחתם מלחכות בנו קצת, אבל, הנצחון יבוא בדמות הנקודה של ישראל, שמתקן ועושה את האמורי לשבח אמת להשם.