כעת אנו גם יודעים "דעת עליון"
שבת קודש פרשת בלק תש"פ
מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל, תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ (במדבר כג, י).
הנה יש שתי מדרגות, יעקב וישראל, יעקב הוא המדרגה הנמוכה, שיש בה עקב וקושי, וישראל היא המדרגה הגבוהה, לי ראש כידוע, ובכמה פסוקים, בלעם משתמש בשתי המדרגות, וקורא להם בשם, ואין דברים אלו משלו, כידוע, כי אם דבר הק אשר שם בפיו, והתורה הקדושה קוראת אלינו מבעד ברכותיו של אותו רשע.
כי באמת, בעולם התמורות הזה, רגלי הקדושה מלובשות בעולם הזה, ובלעם היה נביא של אומות עולם, שהיא טומאה נוראה, שבדבר בלעם נוצרו כל מיני אוירים ארסיים של ניאוף וריחוק מאור פני מלך חיים (עי' לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן מג), ואף על פי כן הוא "יודע דעת עליון", שאין דבר זה שקר כלל, והוא מפליא לעשות, שהקדושה העליונה, סוד הנבואה מתלבשת בהאי חזירא בישא, ונחזור לענין, כי בלעם מתפלא על עפר יעקב, שהאיש יהודי, אף שהוא בחינת יעקב, והוא בבחינת עפר ונמיכות המדרגות, אבל מי יכול למנות את העומק של עבודת השם במקום ההוא, כי זה היה כל הענין של בלק שיחפש המקום שבו אין השם יתברך מרוצה מישראל, חס ושלום, והלך למקום הכי נמוך, בבחינת "כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ" (תהלים מד, כו), וראה את גודל השעשועים אין קץ, של פושעי ישראל אשר מלאים מצוות כרימון (ברכות נז.). והבין שאינו יודע כלל איך לקללם, כי רק נחת רוח יש להשם יתברך מהם.
ומספר את רובע ישראל – זהו הזווגים הקדושים שמולידים ילדים בזה העולם, ולא תמיד הזווג עולה יפה ברוחניות, כי יש בו צד תאוה והתגשמות, ואעפ"כ כל הולדה של ישראל, היא קדושה וטהורה מאד, והיא תיקון הברית גמור, כמבואר בליקוטי הלכות (הלכות שבת, סוף הלכה ו'), כי יש גם הרבה אנשים פשוטים, שזווגם היה במדרגה נמוכה, אבל מזרעם יצאו צדיקים נוראים מאד, ונמצא, שאין לספור כלל את ריבוי הקדושות העליונות שמתאספות מרובע ישראל, ועל זאת נסמית עיניו של אותו רשע, כמבואר בדברי חז"ל הקדושים. ופנימיות הענין הוא, שלא ראה צד חוב בישראל, אף שהיה יכול לקטרג הרבה על זה, אבל גודל רחמנותו של השם יתברך היא אין סוף, שאף דבר, שצריך לזעוק עליו זעקות גדולות ומרות, מחמת חוסר הקדושה שבו, מצטרף, ביום מן הימים, לאותיות של תיקון גמור.
וכאשר ראה בלעם את הדבר הגדול הזה, השיג קדושת ישראל, וראה את האמת, שכל יהודי באיזה מצב שהוא, יכול להתקרב אל השם יתברך, ומבחינת יעקב שאי אפשר למנות את עוצם וריבוי הקדושה שמאסף בכל יום ובכל לילה, ועל ידי ריבוי כיסופין ורצונות להתקרב להשם יתברך, ואף שנראה לו שאין עולה בידו, והוא יורד בכל מיני ירידות, אבל באמת לאמיתה, כל רצון וכל תנועה שהיה לו לחזור אל הקדושה – מצטרפת ביום ההוא, כאשר יחופשו כל עונות ישראל לעשות מהם זכויות, ויתאספו כל האנחות דקדושה של איש יהודי, שרוצה להתקרב להשם יתברך מעומק לבו וכו', אז יראו שהכל מצטרף לאור גדול ונפלא, שנעשה מזה כתר למלך מלכי המלכים.
ודוקא בלעם ראה זאת, כי הוא היה כח הרע שרוצה ללסטם מישראל את מעט הקדושות שבהם, ורוצה לבלוע הקדושה, ולקבל יניקה מהקדושה, לומר, שאין הקדושה שלהם מספקת להתקרב להשם יתברך, אבל כשרואה בידיעת דעת עליון שלו, שאין יכולת לקללם, ומתפעל ומתפלא על עוצם הריבוי הגמור, שאין לתאר ואין לשער, ובנבואה ראה דבר זה לאשורו, מה שאין כל בריה יכולה להשיג, בהיותה מלובשת בגוף הגשמי הזה, אזי קיווה וייחל, שהוא גם יזכה למות מות ישרים כזה, כי כאשר ידע איש יהודי, כמה כל מצוה שוה בעולמות העליונים, וכמה כל נקודה טובה וכו', אזי יזכה לבחינת "ותשחק ליום אחרון", לראות את האמת בסוף דרך החיים, אשרי הזוכה לבלות ימיו ושנותיו על התורה ועל המצוות בלי להביט אם הוא במדרגה גדולה או קטנה, רק להחיות את עצמו באור הגדול של כל תנועה טובה שעושים בשביל השם יתברך.
ותהי אחריתי כמוהו. כי העיקר הוא האחרית והתוצאה מכל דבר, והנה בלעם ראה בעצמו, שהגם שהוא יודע דעת עליון, אחריתו רעה ומרה עד מאד, כי צייר האותיות לרעה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן, סוף תורה לו. והתקנא בקדושת ישראל, אף בפשוט שבפשוטים, שאינו יודע שום דעת, והולך במדבר החיים ובעפר ההסתרה בתמימות ובפשיטות גמורה, והוא זוכה לאחרית טובה של עונג אמיתי בכבוד ה' המצפה למחכים לו, שמי שלא ראה בחייו שום אור אמיתי, ושום דעת עליון, ואעפ"כ יגע ועמל בעבודת השם כל ימי חייו, מתוך אמונה פשוטה, השכר הוא אין קץ, ובלעם התקנא בזה, ועלינו לדעת את העומק של הקנאה הזו, של יודע דעת עליון, וכעת אנו גם יודעים.
כי אחר שניתנה לנו התורה, ואנו קראנו פרשת בלק, אנו יודעים גם בדעת עליון של התורה הקדושה את גודל מעלת ישראל שבנו, אשרינו מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלינו.