ביטול שתי הקליפות – בלק ובלעם
יום שני לסדר בלק, ז' תמוז תש"פ
פרשה זו נפלאת היא עד מאד, משום שהיא מבטאת את מה שקורה בעולם, שיש בלק עם הקסמים שלו, מול בלעם עם הנבואה שלו, וכולם מתאחדים לנגד הקדושה, שזה בעצמו מפליא לעשות, שהקב"ה נתן רשות לרשע ארור לקלל את עמו. ואף שבסופו של דבר לא הצליחה מזימתו, אבל הוא היה יודע דעת עליון, הוא ידע את היכולת שלו, וכל טעותו היתה בשורש נשמות ישראל, שאי אפשר לקללן באמת, אבל לפני שנודע לו דבר זה, לא טעה כל כך, אלא ידע איזו אמת, שאפשר לעשות את הרע בעיניו יתברך, עם האור שלו עצמו, ודבר זה לא יכילהו הרעיון.
בלק הוא סוד הכפירה, כי היה קוסם, וזהו ענין כשפים שמכחישים פמליא של מעלה, אבל הם על דרך הדמיון, כי עצם הדבר שחושבים שיש כוחות אחרים אפלים, שאינם אלוקות ממש, הם נובעים מהחלשת הכח של מעלה כלפי התודעה שלהם עצמם. וזה בדיוק כוחו של בלעם, שידע מאלוקות באמת, בסוד: "וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים ה' בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר" (במדבר כג, יב), כי ידע שאין אמירה בלי אלוקות, וזו מדרגה יותר גדולה בטומאה מטומאת בלק, כי הוא בבחינת יודע את רבונו ומכוון למרוד וכו', וזה לימוד גדול בשבילנו, כאשר יתבאר.
שתי קליפות רוצות להכרית אותנו מן השורש, הקליפה הקשה שהיא בסוד בלק, וענינה, להחדיר בלב האדם שיש כוחות אחרים מלבד כוח הקדושה, שזהו שקר עמוק מאד, והוא נראה כמו קסם – משהו נפלא מאד, אבל באמת היא כפירה גמורה, כי גם כוחות הקסמים הם כוחות ממנו יתברך, למען הבחירה והנסיון, ואין לך יכולת לעשות כלום בעולם מבלעדי חיותו יתברך, ואשר הכל לכל ממש הוא אלוקות, אבל בעלי הקסמים חושבים שאפשר כן לעשות דברים בלתי רצונו יתברך, או שלא כל הדברים הם רצונו יתברך ממש, רחמנא ליצלן מהאי דעתא שבשתא אפילו במעט דמעט.
ולכן דייקא הכח הזה, שבעצם יודע שאין לו כלום, ביקש אחר הכח של בלעם, שהוא כח אמיתי ונבואת שמים, גם כן למען הבחירה והנסיון, כי אין שום מציאות מבלעדיו יתברך כלל, וגם הנבואה אינה כח חס ושלום, כי אם אדרבה, להפך ממש, זהו לקחת את הכח של הקב"ה בעצמו ולהעביר את האותיות הללו אל בני אדם שוכני בתי חומר, בסוד הנבואה והדבקות אליו יתברך. וזאת היתה טומאתו הנוראה של בלעם רשיעא, כי לקח את האור של הנבואה, שהוא אור של "אין עוד מלבדו ממש", וגם שמנבא ברואים אינם בעלי כוח לעצמם, חס ושלום, שזה סוד שלא היו יכולים לקבל את הנבואה כי אם כשהיו נופלים על פניהם כשוטים וכו', משום שאין זה הכח שלהם כלל. ורק נבואת משה רבינו היתה יכולה לבוא ברגילות כדרך האנושי, כמו שאמר הרמב"ם, משום שמשה רבינו היה בטל אל השם יתברך, וכיון שכך, לא היה משה ממוצע המפסיק ח"ו, כי אם איפשר לאור העליון האלוקי לבוא בלי ישות של אף אחד, ולכן גם הצינור לא היה צריך להיות בבחינת ואשתטי, כי היה אור נקי לגמרי, ואין כאן המקום להאריך בזה.
אבל ישותו של בלעם היתה טומאה נוראה, שזו העברת האור העליון שהוא יכול לבוא בעולם בסוד ביטול, ורצה להביאו לעולם בסוד הישות, כי היה בעל גאוה גדול, כמו שאמרו חכמינו הקדושים ז"ל, ולכן האור הזה בא בלבוש כזה טמא ומשוקץ. וכל זאת עשה הקב"ה כדי שנבין איך האור הזה אינו אור כלל, וגם כשאנו חושבים שאנו משיגים השגות, אם אין זה בבחינת ביטול ממש לאלוקות, בתכלית הביטול, הרי שאנו ממשיכים אור השם יתברך שלא כראוי, וזהו גרוע מהכל, חס ושלום.
וזאת היתה הסיבה לטובה שנהפכו הברכות לקללות, כי האור הקדוש הזה, אי אפשר באמת לקלקלו, כי אם בסוד בלק וקסמיו, אבל בסוד בלעם ונבואתו, אין יכולת להלבישה בכלים של ישות וגסות, ואם כן יעשה, חכה ישים ה' בפיו של חזיר, כדי שיתבררו ממנו האורות והדיבורים הטמאים יתבטלו, ויצטרך לומר רק את הצירופים הטובים של אור נבואתו. ולמה עשה ה' ככה שיתברכו ישראל בנבואת שוטה כזה?
אלא צריך שתדע, כי נבואת הנביאים הקדושים באה בכלים שלהם, הגבוהים והמרוממים, ואף שיש לנו שייכות עם הכלים שלהם, כי הם נביאים טובים שלנו, ואנו בני הנביאים, ולנו ובשבילנו שלחו אותם להתנבאות עלינו ואלינו, אף על פי כן, יש מקומות נמוכים ביותר, ששם אין לנו כלים קדושים, והכל בשבירה חס ושלום, ואין לנו שום תקוה כי אם בנבואת ותורת משה רבינו עליו השלום, שכל תיבה ותיבה מתורת אמת, היא תורת משה רבינו עליו השלום, ונבואת בלעם הרשע, נתהפכה לגמרי לתורת משה רבינו עליו השלום, והתבטלה טומאתו לגמרי, והתקדשו הדבורים בקדושת התורה.
זהו חיזוק לכל יהודי ויהודי, בכל מקום שהוא, שאף אם התגברה עליו טומאת בלעם, עליו לדעת, שלא באמת יש לה ישות בעולם, וכל יהודי, יכול לזכות אל האור הגדול שיש בעולם, גם בלי שתקלקל אותו טומאת בלעם, וזה בעצמו יתן לו הכח להשתחרר ממנו.