{פרשת בראשית – כשיש לאדם לב…}

הַמָּקוֹם שֶׁל הַלֵּב

אוֹמֵר רַבֵּנוּ נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זי"ע:

כְּשֶׁיֵּשׁ לְהָאָדָם לֵב, אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל, כִּי אַדְּרַבָּא, הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, כִּי הָאֱלֹקוּת הוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים עג, כו): "צוּר לְבָבִי", וְאֵצֶל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ נֶאֱמַר (שְׁמוֹת לג, כא): "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי", שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ, נִמְצָא, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב יִשְׂרָאֵלִי, אֵין רָאוּי לוֹ לוֹמַר שֶׁמָּקוֹם זֶה אֵין טוֹב לְפָנָיו, כִּי אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל, כִּי אַדְּרַבָּה הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ.

*

כַּאֲשֶׁר אָדָם דָּבוּק בְּבוֹרְאוֹ – אֵין מָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהַסְתִּיר אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ, כִּי כָּל מָקוֹם כָּשִׁיר לִדְבֵקוּת בַּה', וּבְכָל מַסְלוּלֵי חַיָּיו הַפִיזִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים – הוּא יָכוֹל לְהִפָּגֵשׁ עִם ה' הַנִּמְצָא בְּכָל מָקוֹם, וְכָל הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ הִיא מְצִיאוּת אֱלֹקִית וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ. זוֹ הַסִּבָּה שֶׁה' מְכֻנֶּה בְּדִבְרֵי חֲכָמֵינוּ בְּשֵׁם: "מָקוֹם", כִּי הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ, כְּלוֹמַר, אֵין אוֹמְרִים שֶׁה' נִמְצָא בְּכָל מָקוֹם, אֶלָּא 'כָּל מָקוֹם' נִמְצָא בַּה'! ה' הוּא הַמָּקוֹם. וְהַזּוֹכֶה לְהִדַּבֵּק בּוֹ, מוֹצֵא אוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם מַמָּשׁ.

הֵד לָאֱמֶת הַזּוֹ, מוֹצְאִים אָנוּ בְּדִבְרֵי הַתַּנָּא (אָבוֹת ה, ה): 'מֵעוֹלָם לֹא אָמַר אָדָם צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם'. צָרוּת הַמָּקוֹם מְגַלֶּמֶת אֶת אִי־הַנּוֹחוּת מִמָּקוֹם מְסֻיָּם, בִּירוּשָׁלַיִם – עִיר הָאוֹר וְהַדְּבֵקוּת, הֵאִירָה הָאֱלֹקוּת בְּגִלּוּי כָּל כָּךְ, עַד שֶׁהַרְגָּשַׁת אִי־הַנּוֹחוּת נֶעֶלְמָה וְהַשּׁוֹרֶה בָּהּ הִרְגִּישׁ דַּוְקָא אֶת הָרְוָחָה וּשְׂבִיעוּת הָרָצוֹן.

כַּמָּה מַתְאִימִים דִּבְרֵי הָאֲרִ"י הַקָּדוֹשׁ, כִּי הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֵׁם הֲוָיָ"ה, כַּאֲשֶׁר מְחַשְּׁבִים אוֹתוֹ מִסְפָּרִית בְּצוּרָה הַנִּקְרֵאת בְּכִתְבֵי הַקַּבָּלָה 'הַכָּאָה' [י' פְּעָמִים י'; ה' פְּעָמִים ה'; ו' פְּעָמִים ו'; ה' פְּעָמִים ה'], מְקַבְּלִים אֶת הָעֵרֶךְ הַמִּסְפָּרִי 186 – הַגִּימָטְרִיָּה שֶׁל הַמִּלָּה 'מָקוֹם'. כִּי כְּשֶׁאָדָם דָּבוּק בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁפּוֹנֶה, רוֹאֶה אֶת שֵׁם הֲוָיָ"ה בָּרוּךְ הוּא, בְּדֶרֶךְ אוֹר יָשָׁר וְאוֹר חוֹזֵר, שֶׁהוּא עִנְיַן "הַכָּאָה", אֲזַי בְּכָל הַמָּקוֹם מִתְגַּלֶּה לוֹ אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאֵין שׁוּם מָקוֹם שֶׁיַּסְתִּיר מִמֶּנּוּ אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ.

דָּוִד הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר (תְּהִלִּים ל, ח): ה' בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז – רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּשֶׁנִּדְבַּקְתִּי בִּרְצוֹנְךָ, וְנִתְגַּלָּה לִי אֱלוֹקוּתְךָ, אַף שֶׁעָבְרוּ עָלַי הָרֵי הָרִים שֶׁל מְנִיעוֹת וְעִכּוּבִים, קָפַצְתִּי וְדִלַּגְתִּי עַל כֻּלָּם בְּעַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה, וְעָמַדְתִּי חָזָק בַּכֹּל, אֲבָל מִיָּד, הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ – הָיִיתִי נִבְהָל, שֶׁמִּיָּד שֶׁהָיָה עִנְיַן שֶׁל הַסְתָּרַת פָּנִים, וְלֹא זָכִיתִי לְהַרְגִּישׁ אוֹר פְּנֵי הַהַשְׁגָּחָה, נִבְהַלְתִּי מִכָּל מַה שֶּׁעָבַר עָלַי, כִּי הַכֹּל תָּלוּי בִּדְבֵקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּשֶׁאָדָם דָּבוּק בּוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת, אֲזַי אֵין שׁוּם מָקוֹם אוֹ מִקְרֶה שֶׁיַּרְחִיק אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, אֲבָל כְּשֶׁנּוֹפֵל לְהַסְתָּרַת פָּנִים, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי עוֹבֵר עָלָיו הַרְבֵּה, וְאֵין מוֹצֵא אֶת מְקוֹמוֹ.

*

בְּפָרָשָׁתֵנוּ אָנוּ מוֹצְאִים, שֶׁקַּיִן מִתְלוֹנֵן עַל הָעֹנֶשׁ בַּהֲרִיגַת אָחִיו הֶבֶל (בְּרֵאשִׁית ד, יד) הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי. וְהִנֵּה בַּפָּסוּק הַזֶּה נִקְשָׁרִים שְׁנֵי דְּבָרִים כְּאֶחָד – הַגָּרוּשׁ וְהַהַסְתָּרָה, וְעֹנֶשׁ הֱיוֹתוֹ נָע וָנָד.

הָעִנְיָן מוּבָן בְּיוֹתֵר עַל פִּי דִּבְרֵי רַבֵּנוּ, כִּי בַּמֶּה נֶעֱנַשׁ קַיִן? שֶׁנִּתְקַיֵּם בּוֹ: הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה – היינו, שֶׁגֹּרַשׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וְאֵיךְ? עַל יְדֵי "וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר", הַיְנוּ שֶׁנָּפַל לְהַסְתָּרַת פְּנֵי ה', עַל דֶּרֶךְ (תְּהִלִּים ל, ח): "הִסְתַּרְתָּ פָּנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל", כִּי כְּשֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ אֶת ה' – אֵינוֹ מוֹצֵא קוֹרַת רוּחַ בְּשׁוּם מָקוֹם, וּכְאִלּוּ הוּא מְגֹרָשׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, שֶׁזֶּה הַהֶמְשֵׁךְ: וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ, כִּי שָׁרוּי בְּגָלוּת עֲמוּקָה מְאֹד לְלֹא שׁוּם מָקוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁזֶּה – וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי, שֶׁכָּל מִקְרֶה שֶׁיִּמְצָא אוֹתוֹ – יַהֲרֹג אוֹתוֹ… כִּי כְּשֶׁאָדָם נִשְׁלָט עַל יְדֵי הַטֶּבַע וְהַמַּזָּל, וְנִסְתָּרוֹת מִמֶּנּוּ פְּנֵי ה', שֶׁהִיא הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה – מְאַבֵּד אֶת הַטַּעַם הָאֲמִתִּי שֶׁל הַחַיִּים. אָכֵן, לֹא נוֹתְרָה עֵצָה אַחֶרֶת לָאָדָם אֶלָּא רַק לְדַבֵּק עַצְמוֹ בּוֹ יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת, וַאֲזַי לֹא יִהְיֶה שׁוּם מָקוֹם שֶׁיַּסְתִּיר מִמֶּנּוּ אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְיֵצֵא מִגָּלוּתוֹ לְגַמְרֵי.