אור של אמת בתהום החשוך
פרשת בראשית תשפ"א
וחושך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים.
תהום הוא הבלתי מושג, הבלתי נודע ופתור, תהום אינו נגמר, תהומות תהומות של תהיות, הן מנת חלקו של המין האנושי המוגבל כל כך, והחושך נמצא עליו, הוא על פני תהום, על הפנימיות של התהום, מהו חושך? העדר של אור, הוא לא מציאות בפני עצמה, הוא מציאות של סילוק האור, האדם רחוק מאד מאור מצד עצמו, כי הוא נמצא בתוך בריאה שהיא כולה חידה, הוא לא מכיר את יוצרו והוא תועה במדבר החיים, הוא נתקל בהמון חושך, בהמון הסתרה ועירפול, והוא מביט פנימה לתוך החושך והוא מגלה את העומק של החושך האנושי הזה, המסתיר את האור, אם יש חושך משמע שיש אור, אלא שצריך לגלות אותו, לחפש ולבקש אחריו, איה הוא האור שיכול להאיר אור של תהומות. והרי התהום בעצמו הוא מקור של מים, נקודת החיות של העולם, אבל הוא משוקע בתוך ערפילי הבלתי נודע, האינסופיות של התהום מורה על האשלייה שלו, כשאדם נתקע בתהום בחייו, ואין הוא מבין תשובה לקושיותיו ולשאלותיו, הוא אמור להבין ששם נמצא גם האור והוא רק מסתתר ונחבא אל הכלים, חיים שלמים יכולים לעבור בחושך סמיך ובעלטה לא מזמינה, אבל דבר אחד בטוח, ורוח אלקים מרחפת על פני המים. רוח אלוקים היא הרוח החיה שמחיה את כל היקום, בכל זיז בעולם יש רוח אלוקים, והיא מרחפת, נוגעת ולא נוגעת, הידע הזה לא נוגע באמת בלב האנושות, הוא מותיר לעצמו את האפשרות להסתפק, אבל הוא ידע קיים, ידע פעיל ממש, כאשר אנו מביטים על מקור המים – התהום, אנו נזכרים ברוח אלקים המרחפת, האחראית לכל הסיפור, אלוקים חי הוא אלוקים בורא עולם, וגם מנהיג אותו בכל רגע ממש, כאשר יש חושך והסתרה, הרוח אלקים הנוכחת יכולה להציל את המצב הזה, ופשוט לגלות לכולם שאין באמת חושך, זו אשליה ואחיזת עינים, רק תאיר קצת אור, וכל החושך יעלם. בעת הבריאה – השלבים היו ככה, קודם חושך ואחר כך אור, כדי להורות לנו איך לברוא עולמות סביבינו, להיות סבלן לחושך ולהמתין לאור שבוא יבוא, ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת עז:), מי שרוצה להאמין רק באור ללא התייחסות לחושך, הוא מאמין בדבר מאד אמיתי, אבל עליו לקבל את העובדה, שאשליית ושקר החושך יקדמו את פניו גם אם הוא לא רוצה, הוא אמור להיות מודע לאמת הזו, שחושך הוא דבר בלתי נפרד מהמכלול האלוקי של בריאת העולם, וכך רוצה השם יתברך את האדם, אשר גם כאשר חשוך לו – יזהה ניצוצות של אור, שינסה להנות גם אז מרוח האלוקים המרחפת על פני המים. בגמרא, באו המים כביטוי לתורה, אין מים אלא תורה ועוד ועוד. נראה, שהתמצית הפנימית של התורה, זו היא זו, להבין שבכל היקום ועלילותיו מוחדרת אלוקות פעילה ונוכחת, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים, בתוך פנימיות התורה הנמשלת למים.