אדם – דע את עצמך
שבת בראשית תשפ"א
וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו.
רק עיוור יכול שלא להבחין בדיוק, רבה רעת האדם בארץ, את האדם בארץ. הבעיה פה היא מציאותו של אדם בארץ, הארציות הזו, היא זו שגורמת לו למעוד. איני נכנס בענין וינחם, כי הפשוטו של מקרא נורא הוא, אך ברור שיש כאן רמז עמוק שהאדם אמור להיות הרבה יותר ממהלך על הארץ, הוא אור אלוקי שהתלבש בבשר ועור, הענין הוא הרבה יותר פנימי ממה שאנו חושבים, אדם הוא בסוד אדמה לעליון, רבה רעת האדם בארץ, כי כשמשייכים את האדם העילאי הזה אל הארציות, נוצרות המחשבות הרעות, כל היום ממש, כאשר ההגדרה מכזיבה את המציאות של האדם, הוא מוגדר אחרת, הוא מבין את התפקיד שלו כאן בטעות, כשעושים תפקיד לא בשבילך, זה יוצא הכי לא מוצלח. אין האדם יכול לשקוע בארץ, אלא אם כן הוא בבחינת רעת האדם, לא המושג האמיתי הפנימי שלו, אורות שמתלבשים בבשר ודם, הם מקסימום יכולים לגלם את המסר שהם רוצים להביע, אבל הפנימיות מהלכת על הארץ ולא טובעת בו, יצר מחשבות לבו, זו היצירה של המחשבה, ההבנה איך ליצור מתוך המחשבה משהו, תלויה בעומק הלימוד של המציאות, אם אכן האדם קולט את המציאות שלו כארצית הוא מייצר את הרע שהארציות הזו מגלמת בעיניו, גם זו הוצאת שם רע על הארץ שהיא רצתה לעשות רצון קונה, אבל הדממה והשתיקה הרועמת של האדמה והארץ, משווים לה ארשת חומרנית להחריד, וינחם ה', סוג של ניחום אבלים, משום שכאשר נברא מאבד את זהותו הוא חווה סוג של מוות, וינחם השם, על האבדן הנוראי הזה, הזיהוי של אדם את עצמו עם הארץ במובן החומרי שלה, אז הוא מייצר את הרע, שהוא ההתעלמות מהטוב הפשוט, ארץ ששוכחת את היוצר, היא ארץ מחשכים, היא גורמת לרוע האנושי, כאשר מלכות השם לא שורה על הארץ הזו, היא הופכת לרעה, וזה כל היום ממש, כי הקדושה פונה והולכת כשלא מפנקים אותה, התודעה הארצית בהחלט מדירה אותה מהמרחב. זה הסוד של העצבות העולמית האנושית, היא חשה בחסר, מרגישה שעבדו עליה, לכן האנשים כל כך מבולבלים ורוצים את החיפוש העצמי במקום שאינו בר חיפוש, האלוהות שנוכחת בכל זאת בתדר דקיק, למרות שהיא בעלת הבית על כל העסק, הגילוי שלה ממתין איפה שהוא לביטוי, ככה אנשים נהיים עצובים, כשאין ה' שורה בלב, רבה רעת האדם בארץ, ממש רע, ויתעצב – האדם – אל לבו.