קרבת האלוקים שעל ידי קיום המצוות
יב תשרי תשפ"א
הפנימיות היהודית היא חשובה מאד, היא היסוד והשורש של כל הדברים, אבל אסור לטעות ולחשוב שאפשר להסתכל על האור ולא ליצור את הכלים, משום שהמצוות המעשיות אינן פעולות טכניות, הן לחיצות ההפעלה של היקום, כאשר יהודי מקיים מצוה הוא גורם את השפעת השפע בכל העולמות. אין יותר פנימיות מלקיים את רצונו של השם יתברך בתמימות ובפשיטות, למרות חוסר ההבנה האנושי בבסיס של רצון הא'ל ברוך הוא, עצם הנכונות לקיים את מאמרו של השם יתברך – היא הפנימיות הגדולה ביותר. אסור לעורר תהיות אודות הצורך היחיד של אדם – פנימיות. משום שאין אנו קוראים למצוות המעשיות – חיצוניות. ואדרבה, את הפנימיות הגדולה ביותר ניתן להשיג רק כאשר אנו מחוברים אל התורה והמצוות בתכלית השלימות, שהשולחן ערוך מחייב אותנו, ושכל אימרת אלוה צרופה היא אצלנו כחובת חיים. כאשר יהודי עומד בצומת מסוכנת בו הוא חש עול מכל המכלול של התורה וההלכה, אין זה אומר שהוא רוצה חופש ושחרור שאינו זוכה להם במסגרת היהודית החונקת כאילו, אלא שחסרה פה הבנה על מהות הפעילויות הפיזיות הללו הנקראות מצוות מעשיות. החוט המקשר אותו אל בוראו איכשהו נגלל סביבו, והוא מסתבך. הרצון העליון היה רק להיטיב לנו, אין אנו אנשים שממציאים דרכים איך לעבוד אותו, אנו קבלנו מתנה מן השמים, שדייקא על ידי הדברים הללו, המטלות הספציפיות הללו – אנו יכולים להתקרב לבורא באמת, בלי כל זה – אין כלום. הדבר הזה אמור להפוך מעול קשה אל חיבוק מתמשך, וככל שההלכה יותר מגבילה, התחושה היא של חיבוק יותר מתמשך ויותר סוגר, אבל הוא מלא אהבה וקירוב. רגעי הקירוב הללו יכולים להצטבר ולהוות לאדם כר פורה לקרבת השם, להליכה בדרכיו גם בתחום הפנימי הכי כמוס שבלב. כאשר אנו אוהבים את המעשה – אנו אוהבים באמת את השם יתברך, ואילו כשאנו יכולים לבחור רק במחשבות הפנימיות ללא הורדתן לחיי המעשה, אנו מורדים בה', ממש כך. והלוא אנו אוהבים אותו… וכבר אמר רבינו ז"ל: עיקר היהדות הוא תמימות ופשיטות ואמונה. אשרינו.