האם אבא צריך להתחנן?!
שבת קודש פרשת ויחי תשפ"ב
וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ.
בַּל נִשְׁכַּח שֶׁהַמְּדֻבָּר בְּאָב הַמְדַבֵּר לִבְנוֹ, וְהוּא פּוֹנֶה אֵלָיו לֹא בִּלְשׁוֹן הוֹרוּת, שֶׁיְּקַיֵּם הַמְּצֻוֶּה עָלָיו, וְאַף אִם אֵינוֹ חַיָּב עַל פִּי תּוֹרָה מֵחֲמַת הַמְּצִיאוּת, אֲבָל הַבַּקָּשָׁה יְכוֹלָה גַּם יְכוֹלָה לִהְיוֹת פטרונית וּמְצַוָּה, הֲלוֹא אָבִיו קְדוֹשׁוֹ הוּא! יַעֲקֹב אָבִינוּ מְדַבֵּר אוֹדוֹת חֶלְקַת קִבְרוֹ, שֶׁהִיא מְנוּחַת גּוּפוֹ עַד עֵת בּוֹא דְּבָרוֹ, רַבִּי נַחְמָן מַסְבִּיר שֶׁעִקַּר הַחִיּוּת שֶׁתִּהְיֶה נִחְיֶה לֶעָתִיד – זוֹ הַשִּׁפְלוּת שֶׁל כָּל אֶחָד. וְצָרִיךְ לְהַסְבִּיר אֶת הַדְּבָרִים.
הָאָדָם בְּחַיָּיו הוּא מֻנָּע עַל יְדֵי יֵשׁוּת וְגַסּוּת אִישִׁית, כַּאֲשֶׁר הוּא רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּרְכָּז, הוּא מֵבִין שֶׁהַכֹּל נוֹעָד בִּשְׁבִילוֹ, הָאֲטִימוּת שֶׁלּוֹ מוּל רוּחַ אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ נוֹגַעַת לְעַצְמוֹ וּבְשָׂרוֹ מִתְגַּדֶּלֶת כָּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ פּוֹעֵל לְזַכֵּךְ אֶת הָעִנְיָן הַזֶּה. הַצַּדִּיקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים שְׁכֵנִים לֶעָפָר בְּחַיֵּיהֶם, מַצְלִיחִים לְפִי דַּרְגָּתָם הָאִישִׁית – לְהַגִּיעַ אֶל פְּנִימִיּוּת הַזִּכּוּךְ הַזֶּה, שֶׁגַּם כַּאֲשֶׁר הֵם חַיִּים – הֵם נְטוּלֵי יֵשׁוּת אִישִׁית, אֶלָּא מְשַׁעְבְּדִים אֶת כָּל עצמיותם לִרְצוֹן הַבּוֹרֵא.
בְּעֵת הַהִפָּרְדוּת, כַּאֲשֶׁר מַגִּיעָה עֵת דּוֹדִים, שֶׁהַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה נִדְבֶּקֶת וְנִכְלֶלֶת בְּחַי הַחַיִּים, הִיא מַגִּיעָה לְשִׂיא הַהִדַּבְּקוּת שֶׁלָּהּ, מְאַבֶּדֶת אֶת הַיֵּשׁוּת שֶׁלָּהּ, כַּאֲשֶׁר הַנְּשָׁמָה אֵינָהּ מְזֻכֶּכֶת וְהַקֶּשֶׁר אֶל הַגּוּף אֵינוֹ תַּקִּין, הָאוֹר הָעֶלְיוֹן הַמְּעֻתָּד לַנְּשָׁמָה לֹא מֵאִיר כָּרָאוּי לָהּ מֵחֲמַת הַנֶּזֶק הַזֶּה. לֹא כֵּן הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים וּבִפְרָט צַדִּיק שֶׁכָּזֶה כְּמוֹ יַעֲקֹב אָבִינוּ, בְּוַדַּאי הִגִּיעַ בְּאוֹתָהּ עֵת לְשִׂיא הַשִּׂיאִים שֶׁל הַהִכָּלְלוּת. כֵּיוָן שֶׁכֵּן, הוּא דִּבֵּר עַל מְצִיאַת חֵן, בַּעֲנָוָה וּכְמוֹ שֶׁמְּבַקֵּשׁ בַּקָּשָׁה לֹא מְחַיֶּבֶת, רַק אִם תִּמְצָא חֵן.
אַךְ מְצִיאַת הַחֵן הַזּוֹ, הִיא שׁוּב הַהִתְקַשְּׁרוּת בֵּין יַעֲקֹב לְיוֹסֵף, אִם מִדַּת הַיְּסוֹד מַסְכֶּמֶת לְמִדַּת הַתִּפְאֶרֶת, הֲרֵי שֶׁיֵּשׁ יִחוּד גָּמוּר וּמַשְׂבִּיעַ רָצוֹן, קְבוּרַת יַעֲקֹב הִיא הַעֲלָאַת הָאוֹר הַזֶּה בְּעוֹלָמֵנוּ, לְכָךְ נִדְרֶשֶׁת הַתְאָמָה מֻחְלֶטֶת בֵּין בְּחִינָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב לִבְחִינָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף, בְּחִינָתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב הִיא הָאֱמֶת, הִיא הַגּוֹרֶמֶת לַיְּסוֹד שֶׁיִּתְהַוֶּה, הַשֶּׁקֶר פּוֹגֵם בִּיסוֹד, הָאֱמֶת יוֹצֶרֶת אוֹתוֹ… אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אִם "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" שֶׁלִּי אָכֵן הֵבִיאָה אֶת עַצְמָהּ לִידֵי בִּטּוּי גַּם אֶצְלְךָ, הֲרֵי שֶׁאַתָּה מֻכְשָׁר לְטַפֵּל בִּקְבוּרָתִי, הַיְנוּ בְּקַו הַתֶּפֶר שֶׁבֵּין הָעוֹלָמוֹת, בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ אַצְלִיחַ לְהַפְשִׁיט אֶת גּוּפִי כְּפִי שֶׁעָשִׂיתִי כָּל חַיַּי.
הַלִּמּוּד בִּשְׁבִילֵנוּ הוּא, שֶׁכְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה שֶׁמְּקוֹר הַתְּשׁוּקָה וְהַהִתְקַשְּׁרוּת שֶׁלָּנוּ יִמָּצֵא לְנָכוֹן לְתַעֵל אֶת עֲרוּצָיו לְעֵבֶר הַהַשְׁפָּעָה שֶׁל יַעֲקֹב, הַשְׁפָּעַת הָאֱמֶת, הַשְׁפָּעַת הַתִּפְאֶרֶת, הַשְׁפָּעַת הַשְּׁלֵמוּת וְהַנְּקִיּוּת. אִם תִּהְיֶה לָנוּ הִתְקַשְּׁרוּת לְשָׁם, נוּכַל לְמַלֵּט אֶת הַמְּצִיאוּת שֶׁלָּנוּ בָּזֶה וּבַבָּא מֵהַחֹשֶׁךְ הַגָּדוֹל שֶׁל אֶרֶץ מִצְרַיִם.