ההתגלות בחוץ – תפקידו של אברהם אבינו
ערב שבת קודש פרשת וירא תשפ"א
וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום.
כאשר אנו קוראים בתורה הקדושה, סיפור התגלות כזה, ללא שום הרחבות וביאורים, מה באמת כוללת ההתגלות הזו, באיזו מדרגה היא, מה באמת הכוונה וירא אליו ה', ומי יכול לתרגם את המלים הללו לשפת ימינו, לחוות ממש את פירושו המילולי של פסוק צופן סוד שכזה, כאשר אברהם אבינו יושב פתח האהל כחום היום, ואין ההתגלות אלא בחוץ, שם פגש אותו האלוקים, דווקא כאשר אברהם מפנה את פניו החוצה, מול האמת של הקב"ה, שלפי גירסתו הוא חייב להעצים אותו כדי שתהיה נחלת הכלל. כי אברהם אבינו לא חווה דברים לבד, הוא היה אידיאולוג שכשמצא אוצר, היה חייב לשתף את כל בני תבל באוצר המיוחד הזה. האוצר של אמונה באל החי היה נגלה לעין כל הברואים, אבל רק אדם אחד ידע לקרוא לו בשם, ויקרא בשם ה', קריאה זו הכניסה אותו לפני ולפנים, אל תוך דבקות הבורא ברמה הכי גבוהה של המושג, התבטלות מוחלטת של איש אחד, אחד היה אברהם, מול ונגד כל העולם כולו. וירא אליו ה', לא כתוב וירא ה' אל אברהם, כרגיל בפסוקי התנ"ך, אלא אליו, בלשון נסתר ובלתי ידוע, על מי מדברים? מדברים על מי שאינו בעולם, מי שכבר זכה להתבטל לגמרי, ששמו נכלל בשמו יתברך, וירא ה' אליו. אלוני ממרא, גם מורה על משהו פנימי משמעותי למדי, הרי ממרא היה איש שהאחוזה היתה שלו, והאיזכור של התורה על המקום ושמו מעוררת דרשני, ואכן רש"י דיבר על הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה אליו בחלקו. קודם כל משמע, שיש משמעות למקום, אם השם בחר להתגלות במקום מסויים, יש זכות למקום, וממרא הזה היה בר שיח של מקיים המצווה, השתתפות במצווה של הזולת זה גם התמיכה, על שמו נקראת לדורות ההתגלות המיוחדת הזו, התגלות שהפסוק מנדב לה מילה אחת בלבד, ויותר מרחיב על העזיבה הפתאומית של אברהם את ההתגלות לעבר המצוה של הכנסת האורחים. עצם החיבור בין ההתגלות החד פעמית בהסטוריה האנושית, שהשם מבקר את החולה באופן מוחצן וברור, כשהחולה בכלל יושב בפתח האוהל לחפש אורחים, יש בו מן הענין, כי הכנסת אורחים היא סוג של התערות בחברה האנושית למען התפקיד המיוחד. אין להשוות את פעילותו של אברהם לפעילות של המרת דת או החזרה בתשובה אפילו. הרי מדובר באדם שיכל לעזוב את שיא המדרגות שלו בשביל לעשות את הנכון… אברהם היה עם עינים יוקדות ואמת פנימית בוערת, ונשמה אלוקית מזוככת, עצם המפגש שלו עם האנושות יצר את "עם אלוהי אברהם", כשאדם מאמין באמת הוא לא צריך לדבר הרבה, הוא מביא את בר שיחו לפתיחת תודעה מסוג פנימי יותר, נדיבי עמים נאספו עם אלוקי אברהם, הנדיבות היא לא דבר שאפשר להחיל עליה כללים, זו הוצאה של כל הטוב מהלב של האדם, ההתקרבות האמיתית להשם יתברך לא באה משטיפת מוח אלא מהטוב הפנימי, שהוא סודו של הגן המיוחד של אברהם אבינו, ראש למאמינים, בכתבי הקבלה מובא שהאורח, הוא אור ח', אור הבינה, האורחים של אברהם אבינו שתו מבאר הבינה הזאת, הוא ראה בכל יציר נוצר, ואפילו באלו שצריכים לרחוץ את רגליהם מעבודה זרה שבידם – את הכלי לגילוי אלוקות, בחינת וידע כל פעול כי אתה פעלתו. וירא אליו ה', הוא סוד כמוס, אבל כלימוד עלינו להבין, שהדרישה הבלתי מתפרשת ובלתי מסתיימת של אברהם אבינו אחר הבורא והאל האמתי, הביאה אותו לראות את זה בעינים ממש, ואם זה נכתב בתורת אמת, הרי שזו האמת שלנו גם, אחר החיפוש האמיתי, וההבנה שזו צריכה להיות נחלת הכלל, זו עת ההתגלות הגדולה, שאנחנו כבר די בשלים להפיץ את האור, לדעת את האמונה בידיעה כזו, שבכוחה לחדור ללבבות של הלא יודעים. ממרא רמז למרידה והמראה, כשיהודי נמצא בעולם שכולו מעביר מסר של להמרות את פי ה', והוא מוצא את עצמו נבוך מהמציאות הזו, עליו לזכור כי שם, באלוני ממרא, בתוקף של הממרא, שם נגלה ה' גם למי שיושב בחוץ, ובתנאי שיודע היטב את התפקיד שלו – להאיר את החוץ לגמרי.