גאונות במדת החסד
הכנסת אורחים – מדתו של אברהם אבינו, קצת נדירה בימינו, משום שהאפשרות להגיע הביתה בסיומו של כל יום מפרך – זמינה למדי, ואין מצב רגיל, שאדם יתאזרח בביתו של פלוני, סתם כך כי הוא נתקע.
אבל בפרשת השבוע, בו מתואר יום אחד בחייו של אברהם אבינו, שמביע גאונות ויצירתיות מדהימה איך מפנקים עוברי אורח, ואיך עוזבים את השראת השכינה כדי לתת לאנשים בני-בלי-שם את הטובה שבארוחות, ועם חולי וזקנה המקשים כל תנועה – אנו למדים להיות אנשים אחרים.
ההדגשה של תורת אמת על כל הפרטים ופרטי פרטים שנלוו לאותו אירוח – באה ללמד, כי אין המצוה של רחמים וחסדים נובעת מהתחממות תכונת הרחמים שבאדם, כאשר נפגש בצרה של זולתו. אלא היא, בכוונת מכוון, סוג של מטרה בחיים, האדם הגדול בענקים – אברהם אבינו, פשוט מחפש למי לעזור, הוא חייב שיהיו אורחים, גם כשהם אינם.
ההיבט המכונן ביותר אודות הכנסת האורחים הלזו, מקבל משמעות עמוקה יותר, כשזה בא על חשבון המאחר, בפירוש. כל אדם אוהב להיות טוב ומטיב, בעיקר למי שלא גורם שיתעבו אותו (!), אך מעטים יסכימו להטיב לאנשים שאין להם קורת רוח בחברתם, מבחינת תכונות או דעות. קל וחומר, כאשר זה עתה עברנו ניתוח, והפצע עוד מדמם.
נניח, שכבר הוחלט לאחר למרות החולי הקשה, אבל למה לא מספיק שתתלה מודעה בחדר האוכל – מבקרים נכבדים! בעל הבית לא מרגיש כל כך טוב (כבר ברית היום), נא להתכבד, יש סנדביצ'ים על השולחן, ושתיה קרה במקרר… למה צריך – ואל הבקר רץ אברהם, ולמה שלש לשונות בחרדל, ולושי ועשי עוגות. מה קרה? האם לא מספיק להחיות שלשה עוברי אורח באוכל רגיל, כזה משביע?
אך זהו הענין, אברהם אבינו לא שירת את רחמיו האנושיים הפשוטים, הוא היה עבד למלכו של עולם, ואם המצוה היא להאכיל רעבים – אל נא תעבור מעל עבדך, בוא והכנס, ואתה המצוה שלי כעת – קבל נא ארוחת גורמה, שאין כמוה.
*
מזמן חשבתי על הטעות הרווחת, שמציידים את ילדנו בחוברת מן החיידר, בה מצוייר אברהם רחימא כההוא טייעא, עם אהל במדבר… כזה אהל של נופשים בהרי מירון… אברהם, שהיה כבד מאד במקנה ובכל דבר, הקים אהל ענקי שאין דוגמתו, שמחמת גדלו הענק – מצריך ארבעה פתחים כדי שמכל איזור יוכלו להכנס אליו, שם התקיים בית המלון החינמי הגדול בתבל, והיחיד בהסטוריה, למיטב הידיעה.
עלינו לספר לילדנו על האיש הגדול הזה, שהיה עשיר בכל קנה מדה, והיה נבדל ברוממותו וברמת חייו בגשמיות וברוחניות מכל האנשים שבעולם, ולמרות כל הפער הגדול הזה – הכניס את כולם ביד רחבה. בכל מצב ובכל תנאי.
*
בדור האחרון שלפני השואה וקודם לו קצת, חי ופעל בהונגריה צדיק פלאי – רבי ישעיה'לה קרסטירר זצוק"ל, שהיה עמוד הצדקה והכנסת אורחים בדורו, היו תקופות אפלות ששרר רעבון מופלג באיזורים ההם, שנות מלחמה קשות וקרבות אוטמי דרכים, ואילו בעיירה של ר' ישעיהלה לא פגע הרעב. כל דכפין ייתי ויאכל, כל דצריך ייתי מכאן ועד הזמן בו יחליט ללכת למקום אחר.
רבי ישעיהלה, הלך בנתיבות הצעדים היהודיים העתיקים של עשיית חסד מזן אחר, הגישה היהודית לחסדנות אינה בודקת בציציות האנשים הבאים, אין בודקים למזונות, כולם באים – כולם מקבלים! רבים הסיפורים המדהימים המתהלכים עד ימינו אנו, כל חסדנותו של רבי ישעיהלה. התיאור ששמענו מזקני הדור ההוא, מותח קו על אדם שהקדיש את כל חייו למען יותר מזולת אחד. באופן עקבי ויומיומי, הסתובב הרבי הזה, כשהוא נטול מלבוש עליון, מבלה במטבח עם הרבנית הצדקת, ואופים ומבשלים ומכינים אינספור מנות, למאות יהודים, שאכלו על שולחנם יום יום.
האנלוגיה למדתו של אברהם – מצאתי בסיפור אחד מני רבים, לצד מדת הפזרנות שאין דומה לה, שאפיינה יותר מכל את רבי ישעיהלה, היה הוא רבי שמנהל חצר חסידית עם טישים וכו', והיו המסתופפים בצלו,, דאוגים על הצביון של החצר, שאין לה מנעול ואין לה ועדת פקוח, מי בא ומאין הוא… ואכן, גם דלי שכל ונפגעי נפש מצאו את מקומם באותו בית חסד. והיה פעם, שהגיע בחור אחד, לקוי בשכלו, ובעיצומו של יום השבת מצאו מעשן על גגו של הבית. האנשים רתחו, המה ראו כן תמהו על הבלגתו הבלתי נגמרת של הרבי. "הרי הוא לקוי בנפשו" – תמה הרבי. "הלא אינו מבין מה שהוא עושה" – ניסה להניאם מלהרחיקו. ואודות כבוד הבית… נו, נו.
בנסיון דל לתאר את הבית של "אב המון גוים", שמכניס את כולם הביתה, קשה להרגיש את החיבור בין "אברהם אוהבי" לבין בליל העמים והמון הגוים שהתכנס בביתו נאוה קודש של ראש למאמינים, אך אולי זה היה הפשר הפנימי, המשמעותי של ארבעת הפתוחים לרווחה, לומר לכולם – מאיזה רוח שהנך רק בא – תמצא מקום אצל אבא אברהם.
נדיבי עמים נאספו, עם אלקי אברהם.